יש הבדל בין הידיעות הניתנות לנביא לבין הידיעות אשר ניתן להשיגן ע"י החכמה. הנביא רואה חזון שבו הערפל המכסה בדרך כלל את מהותם האמיתית של הדברים נעלם, כתוצאה מהתגלות הקב"ה אליו. לפי דרגת הנביא כך היא גם דרגת בהירות החזון. משה, שזכה לנבואה באספקלריה מאירה – ראיה ישירה בלי אמצעים – זכה שראייתו תהיה מושלמת. נביאים אחרים שראו את חזונם באספקלריה שאינה מאירה – בדרך עקיפין – ראייתם היתה פחות בהירה.
לעומת הידיעה הנבואית, המושגת בחזון ובראיה, ידיעות המושגות ע"י החכמה תלויות בשימוש במתנה האלוקית של החכמה ע"י האדם עצמו. לחכם, השימוש בשכלו ובחכמתו מאפשר לו להבין גם דברים שאינם ניתנים לראיה, כאשר המגבלה היחידה היא מידת יכולתו להשתמש בשכלו ובחכמתו.
כאשר משה רבינו ביקש לראות את הנהגת העולם ע"י ה', ענה לו הקב"ה: "כי לא יראני האדם וחי"; לא יתכן לראות את הדברים בנבואה ולהשאר בבחינת חי בעולם הזה. הדברים הם מעל יכולת קליטתן של העיניים. מאידך, שלמה המלך ביקש להבין; לקבל את הכלים השכליים שהוא בעצמו יפעיל ודברים אלו הם בהישג ידו של בשר ודם. האיברים התחושתיים מוגבלים לדברים שאפשר לחוש. החכמה, לעומת זאת, היא משוחררת ממגבלות אלו, היא אינה חוש.
למעשה, יש הבדל בין הידיעות המושגות דרך החושים לבין אלו הנקלטות דרך הכוחות השכליים. ניתן לתאר דברים שונים ע"י הפעלת חוש המישוש או חוש הריח, אולם תיאורים אלו נופלים בהרבה מדברים המתוארים ע"י חוש השמיעה. המישוש תלוי בכך שהדבר נמצא בהישג יד. הריח יכול לתאר דברים במרחקים מסויימים אבל גם הוא מוגבל לעומת חוש השמיעה היכול לקלוט דברים ממרחקים גדולים יותר. מעל כולם עומד חוש הראיה – וכדברי חז"ל: "אינה דומה שמיעה לראיה", אבל גם הוא מוגבל בתווך שליטת העין. לעומתם, המרחק אינו מגביל כלל את החכמה ואת הכח השכלי של האדם. החכמה היא המאפשרת לאדם לשלב את כל חושיו בנסיונו לתאר ולהבין את מהותם של דברים.
בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלקים שאל מה אתן לך… ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים א', ג', ה'-ט').