מדעי הטבע מבוססים על האמונה בחוקים בסיסיים וכלליים, שהטבע פועל לפיהם. מניחים הם כי אחדות אדירה שולטת בטבע כולו. אם גוף מסוים מגיב לכוח נתון בדרך מסוימת על פני כדור-הארץ, מצפים אנו שהדבר יתרחש באופן דומה גם על פני הירח; אם הדבר קורה היום, נצפה שהוא יחזור ויקרה גם מחר; אם זה פועל בטיפת גשם, הרי שיפעל באופן פרופורציונלי בצורה דומה בכל מערכת-השמש. הנחה זו היא בסיסו של המחקר המדעי המודרני. אולם השקפה כוללת זו של אחדות הטבע, הנראית בעינינו כיום כמובנת מאליה, לא היתה מקובלת כלל בעולם הקדמון, הפוליתאיסטי. תהליכי טבע שונים יוחסו לאלים שונים: תנועת השמש יוחסה לאל השמש, תנועת הירח לאל הירח, תנועות הרוחות והגשם – לאלים האחראים להם.

רק לאחר שידיעת תורת היהדות התפשטה בעולם, בעיקר דרך הדתות שיצאו ממנה, והאדם נוכח לדעת, שא-ל אחד ברא את העולם כולו ושולט בו על תופעותיו השונות, נולד הרעיון שאיפשר חיפוש אחר עקרונות אחידים וחוק יסודי אחד, כדוגמת חוק המשיכה, המסבירים תופעות אלו. לאחר שזכה עקרון בסיסי זה לאישור, הרי הוא עצמאי, ברשות עצמו, ומסוגל להתקיים ללא קשר עם אמונה באחדות הבורא. אך אין עובדה זו גורעת מתפקידה החיוני של התורה, המבטאת את האמונה באחדות השם, ואשר אפשרה בדרך זו את התפתחותו של המדע החדיש.

הפילוסופיה היוונית, אשר פיתחה את המנגנון הרציונלי החיוני למדע, שאבה את השראתה מן הרעיון היהודי של אחדות השם; אך כיוון שערבבה בו מרכיב אלילי, גזרה על המדע תקופת עקרות וקפאון, שנתמשכה על פני אלפיים שנה לערך. הפילוסופיה היוונית האמינה בחומר נצחי. כך נוצר מדע, הנשען בעיקרו על הגיון והיקש, ומייחס חשיבות משנית בלבד לתצפיות בשטח. חלפו כאלפיים שנה עד הופעתו של סיר פרנסיס בייקון, אשר הושפע במפורש מן התנ"ך היהודי, וטען:

אנו חוזרים על חטאי אבותינו הראשונים… הם שאפו להיות כאלוקים, אך צאצאיהם, אין להם די בזה והם נושאים עיניהם אל מעבר לכך; שכן אנו יוצרים עולמות, מכוונים את הטבע ומשליטים את רצוננו עליו. אנו מתעקשים לייחס לכל דבר את הצורה הראויה לו לפי דעתנו הנלוזה ולא לפי החכמה האלוקית או כפי שהם קיימים במציאות… אנו מטביעים את חותם דמותנו על יצורי השם במקום לבחון אותם מקרוב ולגלות עליהם את חותמו של הבורא בכבודו ובעצמו.

הוא קרא "לגשת בהכנעה וביראה לפענוח סודות הבריאה".

רק במאה ה-17 נוכחו מדענים נוצריים לדעת את האמת, המופיעה אלף וחמש-מאות שנה מוקדם יותר בדבריהם של חכמי התלמוד, הרואים את העולם ואת התורה כגילויי השכינה.