בחברה בת זמננו, בעיקר בזו של העולם המערבי, נושא הצניעות כמעט שנמחק מן התודעה. הספרות והתיאטרון, העתונות וכלי התקשורת, האופנה ונימוסי החברה, כולם מושתתים, ברב או במעט, על ביטויים שונים של התנהגות בלתי צנועה. עולים עליהם אמצעי הפירסומת למיניהם, הבנויים דרך קבע על מוטיבים מגרים. בכל אשר תפנה, ניתן לפגוש את החשיפה והעירטול כגורם מרכזי או שולי, עד שכל מחשבה ודיון על הצניעות נראים כמשהו מיושן שאינו שייך לדור בו אנו חיים.
הדרישה אינה מצטמצמת לתחום הביגוד, הדברים גם אינם מופנים לכתובתן של הנשים בלבד. זוהי משימה המוטלת על כל אדם, הנדרש להוציא אל הפועל את פוטנציאל הטוב הגנוז בו.
צניעותו של האדם מקבלת ביטוי במישורים שונים: במעשים ובהליכות, גם בדיבור ובצורת הלבוש. אולם כל אלו אינם אלא ביטויים חיצוניים לתכונה יסודית שבה ניחן האדם. האדם שסגולת נפשו היא הצניעות, ניכר כלפי חוץ בתכונה מעולה זו, כשם שגם אדם שחצן ויהיר, לא יוכל להסתיר תכונה זו, והיא תופיע בכל מעשיו ואורחותיו, בדיבורו ובהופעתו החיצונית.
מידת הצניעות קוראת לאדם להתרחק מאור זרקורים.
לא אחת אנו פוגשים באדם ששמו הולך לפניו כמי שפועל גדולות ונצורות, מצפים אנו לראותו במלוא שיעור קומתו ובשאר רוחו, והנה לתדהמתנו אין לפנינו אלא אדם קטנוני, שאך יצר הפירסומת בוער בו. הצניעות מטפחת את פנימיותו של האדם ומאדירה את דמותו, בעוד שאהבת הפרסומת שוקדת על החיצוניות בלבד.
צניעות מתבטאת לא רק במעשים, גם דיבורים עשויים להיות בלתי צנועים. גם סגנון צעקני וטון דיבור שחצני, שנועדו לתת לדברים פירסומת ופומביות, מידת הצניעות סולדת מהם.
הגדרה קולעת בנושא זה מצאנו באמתחתם של חז"ל: "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה". (ב"מ פז). באימרה זו ישנה אבחנה עמוקה בכוחות הנפש של האדם. אנשי מעלה נזהרים מכל דיבור מיותר. הם היו מעדיפים להמנע לגמרי מהצהרות. מגמת פני אנשים אלו היא אל העשיה המועילה.
מעשיו של האדם מודרכים ע"י מניעים החבויים בעמקי נפשו. כאמור לעיל, הצניעות בהליכות היא ביטוי חיצוני לתכונות החבויות בנפש פנימה.
הגורם הראשי לרצון ההתבלטות של אדם הוא האנוכיות. תכונה זו שהיא אבי הקנאה, התאוה והגאוה, היא גם הגורם הישיר להתבלטות ולרצון להתפרסם. למעשה, עצמת הדברים משתנה מאדם לאדם. יש לך אדם שהוא נעור וריק מכל מידה טובה, ורק האנוכיות שלטת בו, יש אדם שאמנם משופע במעשים טובים, אולם הוא לא יוותר על פירסום. הצד השווה שבכולם שהאנוכיות מקננת בהם, ולפיכך ההצטנעות היא מהם והלאה.
אולם, אדם המכיר במיעוט ערכו לעומת גדלות האלוקים, לעולם לא יבקש להדגיש את אישיותו. ההכרה בגדלות האלוקים מונעת מן האדם להגזים בהערכת עצמו.
היהדות הדורשת מן האדם להפנים את אישיותו, מעשיו ופעולותיו, תובעת ממנו בצורה חמורה ביותר להצניע את איברי גופו. מכאן נובעות ההלכות האוסרות את חשיפת הגוף.
בלבושו של האדם מצויים שני סממנים עיקריים: הצניעות, במובן של ניגוד לחשיפה, וההצטנעות כביטוי של ענוותנותו של האדם.
המקרא מתייחס בחומרה רבה לכל חשיפה מיותרת של הגוף. נוכחותו של הקב"ה מחייבת את הצניעות. מאידך, מעשים והליכות המנוגדים לצניעות מרחיקים את הקב"ה מעמו, ועובדה זו עלולה, חס וחלילה, להוות מקור וסיבה לאסונות ולצרות.
הבגד בא להצניע את גופו של האדם, משום שהגוף מהווה מקור לחולשות האנושיות. תפקיד הבגד להחדיר בנו את ההכרה בדבר עליונות הנשמה על הגוף, כי בעוד שהנשמה היא חלק אלוק ממעל, הרי הגוף החמרי נתון לשליטת היצרים והתאוות. במאבק הסמוי שבין גוף ונשמה מדגיש הבגד כי עיקר האדם הוא נשמתו, ויש לנווט את החיים בהתאם לקשר התמידי הקיים בין נשמת האדם לבורא האדם והיקום כולו.