הסיכויים שלנו כהורים להצליח בחינוך הילדים, תלויים ביכולתנו להבין את מטרת הילד והכיוון שהוא בחר לעצמו. אם הילד מעוניין במטרה שונה מזו שלנו, הרי שכאשר המטרות תתנגשנה, ימשוך הילד לכיוונו, וברצונו להשיג את שלו, הוא יכשיל כל פתרון.
כאשר אב מבקש לחנך את ילדו הקטן ללמוד, דווקא בזמן שהילד מעוניין לשחק בחוץ עם ילדים אחרים בני גילו, הילד אינו מבין כלל את חשיבות רצון אביו והוא מתקומם כנגדו. ככל שישקיע האב ברצונו זה, לא יצליח המסר לחלחל ללבו של הילד. את התוצאה, נראה בהזדמנות הראשונה שיוכל לחמוק ולצאת לשחק באמצע עשיית השיעורים.
לא כן יהיה אם האב יצליח לשכנע את הילד בחשיבות הלימודים וילהיב את לבו לחשוק בה. אז יפעלו האמצעים, פרס, עידוד, ובעיקר מחמאות ותשבחות את פעולתם, ויסייעו לאב להביא את ילדו למימוש המטרה.
במיוחד נכון הדבר בכל הנוגע למידות טובות ולהתנהגות נאותה בין אדם לחברו. חשוב לאין ערוך להביא את הילדים לידי כך שהם בעצמם ירצו להיות בעלי מידות טובות. הדרגה הגבוהה ביותר של עשיית חסד עם הזולת, היא כאשר בעלי החסד אינם עושים זאת מתוך רצון להתייפות בעיני הבריות, אלא מתוך תחושת הנאה פנימית המניעה אותם לעזור לזולתם. כאשר הסיפוק שבגרימת הנאה לזולת ישמש כמטרה בפני עצמה, הם לא יזדקקו לטובות הנאה צדדיות, בנוסף לעצם המעשה הנאצל שהם עושים.
כאשר הורים מנסים לחנך ילד להתחלק עם שאר הילדים בממתקים ובמשחקים, הדרך היחידה לחנכו לוויתור, כרוכה ביכולת להחדיר לילד את הערך הנעלה של הוויתור. אם ישקיעו ההורים בחינוך, כשיחדירו בין כתלי הבית את ערך הוויתור כערך נעלה, ירכשו הילדים הבנה בצורך החיוני להצטייד בערך זה, ויהיו מוכנים להשקיע כוחות כדי לזכות במעלה נעלה זו.
כשילד יראה שהוריו משבחים אותו על שוויתר, הוא יבין כי הם מכירים בערכיותה של התנהגותו, וישמח לנהוג בדרך דומה פעם נוספת.
מנגד, אם ישתמשו ההורים בדרכי כפיה ודיכוי, יצעקו על הילד ויביישוהו כשיכבוש תחת ידיו משחק שנועד לכולם – לא יצליחו להביא את הילד להכרה בנחיצות הויתור. הוא אמנם יכנע תחת הלחץ ויעשה את אשר יידרש, אך פנימיותו תישאר אנוכית כשהיתה, אם לא גרועה יותר. והיא עתידה להתגלות במלוא כיעורה, כאשר יגדל ויהיה ברשות עצמו.
את עיקר המאמץ אנו חייבים להפנות לרכישת לב הילד. לא נוכל להסתפק במעשים חיוביים שהוא עושה, כדי להינצל מפגיעתו של עונש. מעשים כאלו, גם אם בצורתם החיצונית יש בהם כדי להרוות נחת ולהציג חזות של הצלחה, אינם פועלים מאומה בנפש הילד. במקרים רבים, הם אף מכחידים כמעט לגמרי את שבבי הרצון. מעשה שנעשה בכפייה, מעטים הסיכויים שייעשה אי פעם בעתיד מתוך חשק.
אנו רואים את מעשיו החיוביים של הילד כביצי זהב בעלות ערך רב. הורים שישתמשו בכוח כדי "לסחוט" מילדם מעשים טובים, יגרמו גם לשחיטת ה"תרנגולת" – לבו של הילד. כתוצאה מן הסחיטה הכוחנית והכפייתית, יפתח הילד סלידה מהמעשים הטובים שהוכרח לבצע. בעתיד, כשרק יוכל, הוא ימנע מלבצעם.
חשבון זה, חייב לעמוד לנגד עיניהם של ההורים, אין כל סיכוי שאב יצליח בכל הכוח העומד לרשותו להכריח את הילד לרצות לעשות את אשר הוא עושה. מעשים הנעשים ללא לב, אינם מבטיחים המשך. על פי רוב, הם מבטיחים את ההיפך הגמור. מה יקרה ביום שהאב "הגיבור" לא יהיה נוכח לצידו?
רק אהבה וחיבה יכולות לשמש ככלים ראויים להבעיר בלב הילד את התשוקה לעשיית טוב. בלעדיהן, לא נוכל לצפות לאהבת תורה ולחשק ללימוד, גם אם נצליח לראות את הילד לומד ומביא ציונים טובים. העשיה העכשווית אין לה קשר עם הרצון הפנימי של הילד, והיא מבטאת רק את פעולתם המכנית של האיברים שהוכרחו לעשות את אשר הם עושים.
לא נביט רק על הרווח המיידי, אלא נזכור כי החשוב מכל הוא לעורר בילד את החשק לרצות ללמוד, ולגרותו לחפוץ בתשוקה עזה לעשות חסד לזולת. תפקידם של הורים הוא להאיר את הנתיב בפני ילדיהם.