הגורם לחיפזון היה משום שבני ישראל הספיקו לשקוע במצרים במ"ט שערי טומאה, ואם היו שוקעים גם בשער ה-נ' היו חלילה אבודים כליל. אם היו מחכים אפילו רגע אחד נוסף, היו עלולים לשקוע בשער זה. לפיכך נחפז ה' לגאלם, כדי שלא לאחר את הרגע האחרון. ברם, מדוע חיכה הקב"ה עד שעת האפס, ולא גאל את בני ישראל בעודם שקועים בשער המ"ח, וממילא לא היו נאלצים להיחפז כל כך?
הגלות כולה היא ההעדר שממנו צומחת הגאולה. כל צמיחה חדשה מותנית ברקבון כמעט מוחלט של גרעין הזרע שלה. כך מתנהלת גם גאולת ישראל ויצירתו מחדש כעם חי. הגאולה מותנית בתנאי מעשי שיגיעו למצב של העדר כמעט מוחלט, של המצאות ניצוץ קדושה יחיד משער החמישים, השיור האחרון, החיוני לצמיחת הגאולה.
גם אריכות הגלות השלישית (הגלות שלנו) היא צמיחתה הממושכת של הגאולה העתידה, שתהיה במעלה עליונה ביותר. מן ההכרח שלפני עצם הגאולה תהיה התגברות ההעדר, ביחס מתאים לחידוש המיוחל, אשר מתוכו נפתח פתח לגאולה הממשמשת ובאה. ואמנם חז"ל התנבאו על ירידה רוחנית נוראה שתהיה בעולם בימי עקבתא דמשיחא, הסתר בתוך הסתר. לפיכך, כשהרע הולך ומתגבר עד כדי לייאש את הלב, קיימת תקוה כי אין היא אלא התעבותה של העלטה בטרם אור.
בברק תבונה אלקי זה, צפונה בשורת הנחמה. בעוד הגוף כואב, המח מוטרד בפקעת שאלות על הגלות עצמה, על מה ולמה עלו בחלקו של עם ה' עשרה קבין של סבל ותלאות?
התשובה היא כי לפי תכונתו ולאור חטאיו של עם ישראל מוכרח הוא לסבול בצורה כזו.
הפורענויות למיניהן לא יכלו אף פעם את ישראל, אדרבה, הריהן בחינת כור המצרף באישו את זהב סגולתם.