כ-250 שנה לפני חורבן בית המקדש השני, קמה כת הצדוקים שהטילה את חיתתה על העם היהודי. בניגוד לכתות אחרות באותה עת, שנגררו אחרי עבודות זרות למיניהן, אך כל אחת חיה לעצמה, הצדוקים הציבו לעצמם מטרה להשתלט על עם ישראל ולכוף את העם כולו לקבל את מרותם. הם לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מטרתם: דרכי עורמה, עריצות, אלימות ושימוש בדרכים לא כשרות רבות.

מן המקורות ההיסטוריים עולה שלצדוקים הראשונים לא היה קשר עם הדת. רובם היו כופרים וענייני הדת לא העסיקו אותם כלל. מטרתם היתה הקמת תנועה פוליטית מדינית שתשתלט על עם ישראל, תכבוש את השלטון ותנהל את ענייני העם. לצורך זה הם התירו לעצמם הכול, וכל דרך היתה כשרה בעיניהם כדי להשיג את מטרתם.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) שחי בארץ אותה עת, היה ידוע כמי שאינו אוהד במיוחד את הפרושים ונטה יותר לצד הצדוקים. בספרו "מלחמות היהודים" הוא מתאר את שתי הקבוצות הללו:

"הנה הפרושים הם הראשונים… הם יתחשבו ליודעי התורה בייחוד, והם יאמינו כי הכל בידי שמים ומאת ה', ויאמרו שאף שניתנה בחירה חופשית לצדיק ולרשע, בכל זאת יש בכך יד ה'. הם יאמינו בהשארת הנפשות כולן, ונשמת הרשע גם היא תישאר לאחר מותו. אבל, הצדוקים, הם יכחישו בגזרה מלמעלה, ושיהיה עניין לה' בכל מה שיעשה האדם מרע ועד טוב. הבחירה ביד הצדיק וביד הרשע לעשות כחפצו, וישנה חירות גמורה לאדם לעשות כחפצו… וכן יכחישו את השארת הנפש ואין אצלם לא עונש לרשעים בשאול ולא שכר וטובה לצדיקים אחרי מותם".

יסודות אלו הם כפירה מוחלטת. רעיונות אלו של הצדוקים הם אותם רעיונות שעמדו לנגד עיני המתייוונים כמה עשרות שנים קודם לכן.

היתה זו קבוצת יהודים שחשקה להתיידד עם היוונים ובכך להשתלט על השלטון בארץ. בין חבריה נמנו עשירי העם שהתרחקו משמירת המצוות. הם התחברו לשלטון היווני, וכדי להגשים את מטרתם היו מוכנים לאמץ לעצמם את אמונת האלילים היוונית היו מוכנים גם לעבוד עבודה זרה, כאשר למעשה כפרו בה. תוך תקופה קצרה הם תפסו בחסות היוונים את משרות הממשל המרכזיות וחיו חיי עושר מנקרי עיניים. הם פתחו במלחמה נגד שמירת המצוות של העם, הם ידעו כי המצוות הן החומה המבדילה בין ישראל ליוון ומונעות מהם שליטה מוחלטת על העם. במרץ פעלו אצל אנטיוכוס היווני שיגזור איסור על עריכת ברית מילה, שרפו ספרי תורה וכתבי קודש, נלחמו נגד שמירת השבת ושאר המצוות. מלחמתם היתה אכזרית ביותר והם לא בחלו בהמתות ובעינויים.

רק כאשר קומץ מכבים בראשות בני מתתיהו הכהן נלחמו נגדם והצליחו לסלקם מהארץ, חזר השלטון לבית חשמונאי. תחת שלטון זה חזר העם בגלוי לשמירת המצוות ולהליכה בדרך התורה.

המתייוונים הבינו לאן הרוח נושבת וחיש מהר התאימו את עצמם למציאות החדשה. הם ניסו להתקרב לשלטון החדש תוך העמדת פנים שעקרונות התורה מקובלים עליהם, אך סיסמתם היתה: "נתת תורת כל אחד ואחד בידו", כלומר, כל אחד יכול לפרש את התורה כרצונו וכהבנתו. הגדרה זו היתה נוחה להם, כיון שמצד אחד הם הציגו את עצמם בעיני המון העם כמי שמקבלים על עצמם את מרות התורה, ומצד שני הדבר לא חייב אותם בשמירת המצוות ותקנות חז"ל.

הצדוקים היו המשך ישיר למתייוונים. כל מה שעשו היה שהחליפו את גישתם לנוכח השינויים המדיניים.

תקופת המתייוונים עד פרוץ מרד החשמונאים נמשכה כ-50 שנה, ומלחמת החשמונאים נמשכה כ-30 שנים נוספות. בזמן זה היוו המתייוונים היו כוח מרכזי בעם ישראל שנלחם נגד התורה. הם לא מלו את ילדיהם וחינכו אותם לתרבות יוון. המפלגה שלטה בכל עמדות המפתח, ורבים הצטרפו אליה מתוך שיקולים של שררה, עושר וכבוד. השאלה היא: להיכן נעלמו כל אלו לאחר המלחמה? אלא, שאכן מפלגת היוונים לא נעלמה אלא החליפה חליפתה והפכה לכת הצדוקים.