עיקרו של ט"ו בשבט הוא תאריך הקובע את מהות המעשר שיופרש מפירות האילן בשנה הקרובה. אולם, יום זה קרוי במשנה ראש השנה לאילנות. משמע, שיש בו מסממניו של יום דין.
בשעה שמתחילה התהוות הפרי הסמויה מעינינו, כבר נקבעת דמותו העתידית של העץ לשבט או לחסד. "כך היא מידתו של הקב"ה, שבכל תחילת צמיחה של כל אחד מברואיו, הוא סוקר את כל עתיו עד סוף כל מעשיו, ועל כן, בט"ו בשבט, ביום תחילתם של הפירות שהוא גם יום דינם, מתפלל היהודי להצלחתם. כי בו תלוי הדבר.
ביום זה אנו מציינים את שבח ארץ ישראל. ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב את תנובתה, להוציא את פירותיה ולהראות שבחה. בעונה זו של השנה כבר ירדו רוב גשמי השנה, ובאילנות נאגר הכח לקראת המשך הצמיחה, לקראת עונת האביב שבה יפרחו הפרחים וינצו הניצנים.
רוב שבחה של ארץ ישראל על פירות האילן נאמר, ככתוב: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח'). שבחה של ארץ ישראל מתבטא בשני מיני דגן ובחמישה מיני פירות האילן. הדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו את כוחותיה להוציא שמנה ודבשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה.
_x000D_
חיטה
החיטה – עשב חד שנתי ממשפחת הדגניים בעלת קנים זקופים. פרחי החיטה מקובצים יחד בקבוצות קטנות. בדרך כלל 7-3 פרחים בכל קבוצה, הנקראת שבלית. כל שבלית עומדת על מדרגה מיוחדת, כלומר, על מעין בליטה של ציר התפרחת. השבליות מצטרפות לתפרחת גדולה הנקראת שיבולת.
שדות החיטה בארץ ישראל פורחים בחודשי אדר-ניסן ההבשלה והאיסוף: אייר-סיון.
החיטה היא בין הצמחים החשובים בתזונת האנושות. שטח גידולה בעולם עולה על שטחי הגידול של כל צמח תרבותי אחר.
יבולי החיטה נועדו בעיקר לאפיית לחם ומיני מאפה. מייצרים ממנה גם סובין לבהמות, סולת, גריסים, עמילן, דקסטרין.
_x000D_ישראל נמשלו לחיטים. כשהחיטים מוכנסים לממגורות, מכניסים אותם תוך שקילה מדויקת במידה ובחשבון. כשבאים ליטול אותם משם, מוציאים אותם בחשבון ובמידה.
כאשר מתכוננים לזרוע את השדה, מחשבים את הזריעה בשיקול דעת רציני. כך ישראל כשנכנסו למצרים, מנה אותם הקב"ה: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" (דברים י' כ"ב). כשבאו לצאת משם, שוב מנה אותם: "וייסעו מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי" (שמות י"ב ל"ז). מתוך חיבתם מונה אותם.
_x000D_שעורה
השעורה – עשב חד שנתי ממשפחת הדגניים שגובהו 70-
הפריחה בחודשים ניסן-אייר. רק השיבולית האמצעית בכל שלישייה פורייה, והיא מצוידת במטען ארוך, בעל זיפים קצרים הפונים כלפי מטה. הפרי הוא גרגיר גדול יחסית.
עונת ההבשלה והאיסוף: אייר-תמוז.
השעורה נמצאת במקום הרביעי בגידול הגרגרים בעולם, לאחר החיטה, האורז והתירס. בעבר היה שימושה רב יותר לאכילה ולאפיה. כיום השימוש בה כמזון נעשה כמעט רק בארצות המזרח הרחוק.
בארצות המערב משתמשים בה לייצור מוצרי מזון כגריסי שעורה ועוד. ברוב ארצות העולם השימוש בה הוא בעיקר למטרת מספוא לבהמות. גם תעשיית השיכר – הבירה השחורה, נעשית מלתת השעורה.
גפן
הגפן היא צמח מטפס ממשפחת הגפניים, בעל ענפים מעוצים וקנוקנות הנכרכות על כל עצם הנקרה בדרכן. העלים דמויי כף יד. הגפן עומדת בשלכת בחורף, ובאביב מניצה עלים ופורחת באשכולות של פרחים ירקרקים קטנים. הפרי הוא ענבה עסיסית שצבעה אדום, שחור או ירוק.
ליין המיוצר מענבים ניתנה חשיבות מיוחדת ומברכים עליו: "בורא פרי הגפן". חז"ל קבעו לקדש עליו בשבתות ובמועדים, וכן בברכות הנישואין ובברית המילה.
מרוב חשיבותו נקרא העץ בשם מיוחד וגם לפריו שם מיוחד: הגפן והענבים. גם שמות הענבים מסתעפים. הפרי החי נקרא ענבים, המיובש – צימוקים, ומיץ הענבים – תירוש.
תוצרת הגפן החשובה ביותר היא היין.
לגפן אלפי זנים, רובם טובים לייצור יין בלבד. מהם טובים למאכל בלבד, ומהם טובים לייבוש, לעשיית צימוקים.
הגפן היא גידול המטע החשוב ביותר בעולם. שטחי הגידול הענקיים משתרעים על פני מאות מיליוני דונם בכל רחבי העולם, והיבול העולמי מגיע ליותר מ-100 מיליון טון.
רבים הם המתפרנסים מענף זה של הגפן ושל מוצריה השונים. בארץ ישראל מגדלים גפן בלמעלה ממאה אלף דונם. צריכת היין השנתית לנפש היא גבוהה במיוחד. וכל זה בטרם הזכרנו את מוצר הלוואי של היין – הכוהל אשר משמש בעיקר לייצור יין שרף לסוגיו. שימוש רב נעשה בכוהל גם לתעשיית התרופות והתמרוקים.
_x000D_ישראל נמשלו לגפן. מה גפן זו בתחילה היא נרמסת ברגל (דורך ענבים בגת כדי לסחוט מהם יין), ואחר כך עולה על שולחן מלכים, כך ישראל נראים כאילו מאוסים בעולם הזה, כמו שכתוב בספר איכה: "הייתי שחוק לכל עמי, נגינתם כל היום".
אבל לעתיד לבוא: ישימך ה' עליון. כמו שנאמר: "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך" (ישעיה מ"ט).
_x000D_תאנה
התאנה, עץ ממשפחת התותיים. גובהו 8-
פרי התאנה הוא תפרחת תפוחה ובשרנית דמויית אגס, עטופה קליפה דקה בגוונים שונים. הפרי מבשיל בחודשים תמוז-אלול, מועד האיסוף: תמוז-כסלו.
התאנה היא הפרי הראשון המוזכר בתורה: "ויתפרו להם עלי תאנה" (בראשית ג', ז').
יצוין כי באזורים טרופיים קיימים מיני תאנה שעליהם גדולים כבגד. פרי התאנה הוא בעל ערך תזונתי רב. עיקר המסחר בו נעשה בפירות מיובשים. פרי התאנה משמש גם להכנת משקאות חריפים כ'ארק' ועוד. עיקר גידולה של התאנה בארצות: איטליה, ספרד, יון ותורכיה, שם מגדלים את הפרי לשיווק הן כפירות טריים והן לדבלות המשווקות גם בארץ ישראל. יש צורך בנקיטת זהירות רבה בברירת התאנים ובבדיקתן, כי מצויים בהן חרקים ותולעים רבים מאד, וקשה להבחין בהם.
_x000D_התורה נמשלה לתאנה. שרוב האילנות נלקטים בבת אחת, ואילו התאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה, היום לומד מעט ולמחר עוד. לפי שהתורה אינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתיים. בכל פעם שאדם ממשש בין העלים של עץ התאנה ומחפש פרי, הוא מוצא (קטיף התאנים נמשך מספר חודשים). אף דברי תורה כך, בכל פעם שלומדים, מתחדש משהו.
_x000D_זית
הזית הוא עץ פרי ממשפחת הזיתיים. גובהו 7-
הפרי הוא בית גלעין. צבעו משתנה והולך עם ההבשלה, בחודשים אלול-תשרי, מירוק לחום שחור. ציפת הפרי והגלעינים אוצרים שמן רב. עונת האיסוף: אלול-כסלו.
עץ הזית אינו מן העצים הגבוהים. אף שהעץ נראה ירוק עד, עליו מתחלפים כל שנתיים שלוש, בתהליך שבו עלים חדשים תופסים את מקומם בנוף העץ, והשלכת אינה מורגשת כבעצים הנשירים. עצי הזית מאריכים ימים, עד 300 שנה ויותר. את שיא התנובה מניב העץ מגיל 30 ומעלה. מקור גידול הזית העיקרי הוא בארצות הסובבות את הים התיכון. בארצנו הוא גדל בעיקר בגליל.
_x000D_ישראל נמשלו לזית: "זית רענן יפה פרי תואר, קרא ה' שמך" (ירמיהו י"א, ט"ז). משום שכל המשקים מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב, אלא עומד בפני עצמו. כך ישראל אינם מתערבים בין הגויים. אמר יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? הזית, אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אף ישראל – אינם מתבטלים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
_x000D_
תמר
עץ ממשפחת הדקליים. גובהו 20-
הפריחה בחודשים ניסן-אייר. הפרי הוא ענבה שציפתה בשרנית ומתוקה. עונת ההבשלה והאיסוף: אב-כסלו.
התמר מוזכר לראשונה ביציאת מצרים: "ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים" (שמות ט"ו, כ"ז). עלי (כפות) התמר הן הלולב, כפי שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כ"ג, מ').
התמרים הם בעלי ערך תזונתי גבוה. הם משמשים לאכילה כשהם טריים או מיובשים. בארץ גידולם נפוץ בעיקר בבקעת הירדן, ביריחו עיר התמרים, בעין גדי ובאזור בית שאן.
_x000D_ישראל נמשלו לתמר. מה תמר זה אין לו אלא לב אחד (גרעין אחד), אף ישראל – אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. מה עץ התמר אין בו פסולת כלל וכלל, אלא תמרים לאכילה, לולבים להלל, חרויות (ענפים) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה ושפע קורות להקרות בהם את הבית, כך הם ישראל: אין בהם פסולת. יש מהם בעלי מקרא, יש בעלי משנה, יש בעלי תלמוד ויש מהם בעלי אגדה.
_x000D_רימון
הרימון הוא עץ נשיר ממשפחת הרימוניים. גובהו 6-
הפרי מלא גרגירים בעלי ציפה מימית שקופה ומתוקה, ורודה או אדומה, ובתוכה זרע בהיר. עונת ההבשלה והאיסוף: אלול-חשון.
בימים קדמונים היה הרימון נפוץ מאד בארץ ישראל וצורתו הונצחה כמעט על כל דבר. פסיפסים, מטבעות, כתרים, תבליטים ועוד.
באזור הר הבית נמצא רימון עשוי אבן ועליו חקוק: "קדש כוהנים לבית ה'". כנראה, שימש כקישוט בבית המקדש. קליפת הרימון שימשה בעבר וגם כיום להפקת מרכיבי יסוד בצבעים. הרימון גדל כיום בעיקר בספרד, במרוקו ובקפריסין, וגם בארץ.
_x000D_ישראל נמשלו לרימון. "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך" (שיר השירים ו', ז') שופטי העדה שהם פני הדור משולים לרימון, שכן השופטים מלאים בחכמה ובמדע כרימון מלא בגרגרים, ומסתירים את החכמה בליבם ואינם מתפארים בה בפני אנשים.