_x000D_

באירופה הקרה, ליד האגם, עץ דולב רם ונישא. אינו מזכה במבט את השיחים הנמוכים שעל גדות האגם. עליו מרשרשים ברוח, מזמזמים ביהירות. מי ישווה להם כאן לחוף האגם. רק כמה ערבות בוכיות מכופפות גבעולים אלי מים. "אין כמוני", אומר הדולב אל הציפורים. במקום תשובה, הן מתעופפות סביב צמרתו, סובבות את העץ במשק כנפיים מתחנף. בין ענפיו בנו הציפורים את קינן. ולצדו, נמוך ממנו, נעו הערבות השחוחות בדממה. אין הן מתווכחות עם עץ שחצן. הן שומרות על סודן בתוך תוכן.

מי האגם שטפו את רגליהן באהבה, אינם מבדילים בין דולב יהיר לבין ערבה בוכייה, כנועה וצנועה. הערבות הסתפקו בכמה דרורים דהויי צבע, שנחו לעתים בסבך גבעוליהן.

ואז, ביום אחד, בלי שום התראה, התקדרו פני השמיים ועלטה עטפה את היקום. סופה החלה להשתולל ולהלום בחוזקה. פיזרה את צמרתו של הדולב לכל רוח והניעה בפראות את הגזע. הרוח צברה תאוצה ונעשתה נועזת מרגע לרגע. ניסה הדולב להתגונן מפני הסופה. כינס את ענפיו ועשה מאמץ נואש להזדקף על מקומו. אך הסופה צחקה בפניו. אין מי שיוכל להישאר זקוף קומה כשהיא בסביבה.

לעומתו, לא ניסו הערבות הבוכיות להתמקח עם הסופה. הן הכניעו גוום לקראתה, והמתינו בסבלנות עד שוך הסערה. עץ הדולב לא למד מעולם לכופף גוו ולהשפיל עיניים. עכשיו היה כבר מאוחר מכדי ללמוד את התורה. הרוח הכתה בו ללא רחמים.

בתום יממה של סערה, הפציעה שמש חיוורת ושלחה קרניה בזהירות לבדוק את הנזקים. איום ונורא! עץ דולב, שהיה פעם חסון ותמיר, שכב על הקרקע, כרות גזע, חציו טובל במימי האגם, מושלך ככלי שאין חפץ בו. הציפורים חלפו מעליו ביעף, אדישות למראה. הלוך הלכו לחפש עץ יהיר אחר.

רק הערבות נותרו במקומן. למראה השמש יישרו הערבות ענפים כפופים, והרימו עיניים בתודה לשמיים. עוד סופה חלפה לה בשלום.

אז איזה עץ אתה?