_x000D_

משה רבינו נוטש את הטון האבהי, המלטף, ומדבר קשות. את מקום הרוך והרחמים שבדבריו אל בני ישראל, תופסת נימה קשוחה. בפרשה זו ממטיר עליהם משה קללות נוראות, אם לא ישמעו בקול התורה… אם בבואם ארצה ישכחו את חוקי האלוקים… אם יבכרו על פניהם את תרבות כנען…

כדי שיתרשם הקורא מעצמת קללות אלו ומחומרתן, נצטט כמה מהן:

"ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך… ידבק ה' בך את הדבר… והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ… והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים… והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה… ועבדת את אויביך… ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צווארך…" (דברים כ"ח, ט"ו-ס"ח).

קללות אלו אינן התקפת זעם של מנהיג זקן טרם מותו. הן סעיפים בברית, שנחתמה בין עם ישראל לאלוקיו ולתורתו. זהו החוזה, וככל חוזה, תובע גם הוא נאמנות קיצונית של הצדדים החתומים עליו.

הברית, הכתובה בפרשה זו, הינה חוזה, התלוי כולו בבחירתו החופשית של עם ישראל. "אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את בני ישראל" (שם ס"ט). אם ילך בדרך הנכונה, יזכה לכל טוב, ואם לא, פרשת הקללות מחכה בשער.

הקללות באו. הן נחתו עלינו בעוצמה. תולדות עמנו הן סיפור התגשמות קללות הברית הזאת. מציאות חיינו "התיישרה" בהתאם לדרישת הפסוקים הנוראים הללו. כאן נולדה ההיסטוריה המיוחדת של עם ישראל.

תמיד ירחף החזון הנפלא לנגד עיניו. כל מה שעבר על עמנו בכל פזורות גלותו נחזה מראש, בפרשה זו, במילים בהירות, שאינן משתמעות לשתי פנים!

הבה נבדוק מספר עובדות יסוד בחיי עמנו.

א. פיזור בין האומות – אנו עם קוסמופוליטי. מדברים בכל שפות תבל. אין ארץ, שלא התגלגלנו אליה במרוצת הגלות הארוכה, מסין במזרח הרחוק ועד לפינות נידחות באפריקה. טביעת האצבעות היהודית ניכרת בכל פינה בעולם – לטוב ולרע. "היהודי הנודד" הוא מושג בינלאומי.

ומה מבשרנו הפסוק? "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה השמים" (שם, ס"ד).

ב. אנטישמיות – אחד הסודות הנוראים של הטבע האנושי. טובי ההוגים ניסו ומנסים לרדת לחקר פישרה. חוסר הגיונה הוא הקו הבולט בה. הסיבה לשנאת יהודים בארץ אחת, הפוכה בארץ השכנה. וכך, למרות דיאגנוזות רבות, פתרון אין. אולם, מה אומרת התורה?

"והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר הנהיגך ה' שמה" (שם, ל"ז).

ג. רדיפות, השמדות – הנושא מוכר. מלים כגזירות ת"ח-ת"ט, אינקוויזיציה, קנטוניסטים, תחום מושב, גיטו, טלאי צהוב, גירוש ספרד, סיביר והשואה – די בהן להעלות בזכרון את האסוסיאציות השחורות כולן.

והפסוק: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (שם, ס"ה-ס"ז).

ד. ההישרדות – האנושות לא יכלה לנו. אומות העולם ניצחו אותנו במערכות רבות, אולם, במלחמה עצמה הן הפסידו. עובדה – אנחנו קיימים. אלפי שנות יסורים, גזירות, נגישות ורדיפות, שמחקו עמים גדולים ממפת העולם, לא הכחידו אותנו, בניגוד להסתברות החוקית ההיסטורית.

והנה, הפסוק חוזה זאת מראש: "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד).

שלפנו חלק מן המודלים ההיסטוריים, שנחזו מראש. כל אחד לחוד וכולם ביחד, הינם אבסורדים מבחינה היסטורית, ושום עם לא טעם כמותם. קיים תיאום מושלם בין הפסוקים לבין המציאות. מציאות לא מובנת, כואבת, אך גם מנחמת. היא מצביעה על תכליתיות, על תוכנית מראש, על העובדה שתולדות עמנו אינן אוסף מקרי של מאורעות מטורפים, בגו'נגל קורות האנושות, כי אם צעידה לעבר מטרה ברורה עד לגאולה העתידה שתהיה גאולה לעולם כולו.