האבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עמדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי ארץ כנען. והנה, מורה יהושע לשנים עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר: "והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל… וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן… ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם…" (יהושע ד, ה'-ח').
בהתאם למסורת שבתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען, הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום – בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת.
"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ… והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד" (דברים כ"ו, ב').
מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?
מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.
על אבנים אלו כתבו את התורה "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כ"ו, ח'). ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, קפא העם תחתיו במנוחה, צופה בכותבי התורה.
יום צליחת הירדן נוצל, איפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.
שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה "בשבעים לשון".
בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזון התורה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול.
מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.