אנו בהחלט מבינים את מצוות "פאה" הדורשת מאיתנו להשאיר את קומץ התבואה, הגדלה בפאת השדה, לעניים. גם מצוות "לקט" מתיישבת על דעתנו שאסור לנו ללקט שיבולים שנשרו אגב קצירה, ועלינו לנטשם לטובת דלת העם.
הסיבה הגלויה לעין של ציוויים אלו, היא רווחת עניי העם, שיתוף מה של מעמד האביונים בנכסי בעל השדות העשיר. גם חינוך לבו של עתיר הנכסים, הבא להגביר את עוצמת נדיבותו, אף הוא מתקבל על הדעת במסגרת חברת האיכות, ששואפת התורה להקים בארץ.
חוקים אלו, מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל, מיד בשעת הקציר והבציר. דווקא בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות המסוכנות, המילים "שלי", "רכושי" – שהוא מודה ויודע, שה"שלי", שבו זכה, כולל בקרבו חיוב, המטיל על בעל הון את החובה והאחריות לדאוג להספקת צורכיהם של הנצרכים כולם. בעצם קיום מצוות אלו יקלוט בתודעתו ובלבו, שהשדה והכרם לא העניקו את יבולם רק לו. הדאגה לרווחתם הינה זכות, שהעניק הבורא למעוטי היכולת, וכפה אותה על בעלי היכולת.
המטרה הראשית היא יצירת תחושה בסיסית של שוויון ואחווה בין כל בני העם, עשירים ועניים כאחד. גישור על פני המעמדות והשבת האיזונים, הרצויים לחברה. אלו יושגו על ידי צינון תחושת ה"שלי" הלוהטת דווקא בשעה, שבעל השדה עומד במרחבי שדותיו, ועיניו גומאות את מראות היבול השופע. דווקא אז, מזעזעת התורה מעט את תחושת ההתנשאות הרכושנית, על ידי כך שהיא כופה עליו להתחלק ולהעניק אחוז מסויים מיבולו, לחסרי האונים שבעם.
אולם, כיצד נארגת מצוות ה"שכחה" "כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כ"ד, י"ט) לתוך מסכת זו? מדוע מצוות העומר השכוח בשדה הינה כה חשובה בעיני המקרא, עד שהוא מבטיח למקיימיה הסבילים: "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך" (שם, י"ט).
מצווה זו מספקת לנו הוכחה שאין למעלה ממנה, להכרתה העמוקה של התורה מהם אמצעי החינוך היעילים והמתוחכמים שעליה לנקוט, כדי לחנך את אישיותנו ולשפר את מוסריותנו.
המילים "שלי" ו"אני" הן שתי המילים האהובות ביותר על האדם. הן לגיטימיות, כמובן. אבל, אם מעוניינים אנו לבנות חברה, ובעיקר אדם בעל איכות מוסרית גבוהה, חברה ואדם, שיחזיקו מעמד לאורך ימים בלי להתפורר – חייבים אנו להגביל את פעילותם של שני המושגים החביבים הללו.
המקרא מתחשב בנטיית האדם לצבור רכוש וקניינים. אם כי, סולד הוא מן הרכושנות לשמה. יודע הוא היטב, שלא ניתן לשרש מן היסוד נטיות אלו. הן מהותו של האדם. אולם, אפשר לעדן אותן. זהו תפקידה של מערכת המצוות. היא מהווה מנגנון בלימה ל"אני" המשתולל. האדם, המרגיל את עצמו להעניק מיבולו בקביעות וכמצווה – לשכבות מעוטות היכולת באוכלוסיה, מחליש בקרבו את המבט הצר של ה"אני" ומעצים את אישיותו האמיתית, החמרנות וההשגיות מאבדות במשך הזמן את הבכורה בשאיפותיו.
המצוות הללו מלוות בהדגשה חריפה שהוא הנותן והוא הנדיב. במחשבתו ממשיך, איפוא, האדם להתנשא. כאן נכנסת לפעולה מצוות ה"שכחה" – שכחת העומר בשדה. היא מתריסה מוחשית נגד מגמה זו.
במצווה זו לא מתבקש האדם לתת משלו, כבמצוות פאה והדומות לה. במצווה זו – לוקחים ממנו, ללא סיוע פעיל מצידו. הוא אינו נותן דבר. התורה מנצלת את העובדה ששכח עומר בשדה, כדי להפקיע עומר זה מרשותו. כך למד והבין שלא הוא הנותן. להיפך, גם המחשבה, הזכרון והשכחה אינם חסינים ואינם בחזקתו הבלעדית.
על אומר שכוח זה מזהירה התורה: "לא תשוב לקחתו". ממון הגר והעני הוא, רכושם של היתום המסכן והאלמנה העלובה.
הוא יודע עתה, שאדנותו אינה מלאה. עתיר הנכסים קולט שהעושר אינו רק זכות, כי אם בעיקר חובה. והוא, עם כל רכושו, הינו אחד מן העם.