התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי, נולד כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. אביו, יוחאי, היה משבט יהודה, אחד מגדולי הדור, עשיר, נכבד וקרוב למלכות. אשתו של יוחאי, שרה, היתה מזרע הנשיאים ומצאצאי הלל הזקן.
במשך שנים רבות היתה שרה עקרה ולא נפקדה בבנים. כשראה יוחאי שזמן רב עבר ושרה טרם נפקדה, החליט לגרשה. כשנודע לה הדבר, היא הרבתה לצום, לתת צדקה ולהתפלל בלב נשבר לפני ה' שיצילה מגירושין. ואכן, שמע ה' את קול תפילתה.
היה זה בליל ראש השנה. יוחאי ראה בחלומו, והנה עומד הוא ביער גדול ובו רבבות אילנות, חלקם נושאי פירות וחלקם יבשים, והוא נשען על אחד העצים היבשים. לפתע ראה איש בעל מראה נורא מאד ועל שכמו כד מלא מים. עבר האיש בכל היער והשקה חלק מהאילנות היבשים, ואת חלקם הותיר יבשים ולא השקה. כשהגיע לאילן עליו נשען יוחאי, הוציא מחיקו צלוחית קטנה מלאה מים והשקה בה את האילן. ראה יוחאי שהברכה שרתה באותם מים מועטים, הם גאו וכיסו את כל סביבות האילן ומיד הוציא האילן פרי וגדל מאד.
יוחאי שמח מאד על החלום ואמר: "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה, הללויה".
הוא סיפר את חלומו לאשתו ואמר לה: "חלום חלמתי, ופתרונו פשוט: היער הוא העולם, והאילנות הן הנשים. חלקן נותנות פירות, וחלקן עקרות. בראש השנה נפקדות חלקן, וחלקן נותרות עקרות. את הינך האילן עליו נשענתי, אותו השקו ממעיין הברכה להוליד בנים צדיקים וחכמים. דבר אחד נותר לי להבין: מדוע את כל האילנות השקה האיש מהכד, ואילו את האילן עליו נשענתי השקה מהצלוחית?
אמרה לו שרה אשתו: הרשני ללכת אל רבי עקיבא, לספר לו את החלום והוא יגיד לנו את פתרונו.
במוצאי ראש השנה הלכו שניהם אל התנא הקדוש רבי עקיבא ויוחאי סיפר את חלומו. רבי עקיבא אכן פתר את החלום כפי שפתר יוחאי ואף גילה לו את סיבת השקאת אותו אילן מהצלוחית: "חלומך הוא משל על הנשים היולדות והעקרות, ואשתך היא מהעקרות. בזכות תפילותיה ודמעותיה המרובות ששפכה לפני ה', היא זכתה ונהפכה מעקרה ליולדת. הצלוחית שראית בחלום היא צלוחית דמעותיה שנאספו, ומהן השקוה להוליד לך בנים".
פנה רבי עקיבא אל שרה ואמר: "עוד השנה את הרה וילדת בן שיאיר לישראל בחכמתו ובמעשיו".
שמחו יוחאי ושרה מאד בדברי רבי עקיבא והלכו לביתם. ואכן, שרה הרתה וילדה בן ביום חג השבועות, ביום בו ניתנה תורה לישראל. הבית התמלא אורה מההוד וההדר שחפף עליו, וכל רואיו ידעו שסופו להאיר לעם ישראל באור גדול. הוריו שמחו בו מאד ועשו סעודה גדולה ביום מילתו. הם קראו את שמו שמעון, כי שמע ה' לקול תפילת אמו ולקול בכיותיה.
מאותו יום ואילך, שמרו עליו הוריו מכל טומאה וגדלוהו בקדושה ובטהרה, וכשהחל לדבר, הרגילוהו לדבר אך ורק דברי קדושה. כשהיה בן חמש, מסרוהו לבית מדרשו של רבן גמליאל בירושלים, עד שהפך למעיין המתגבר. כבר בהיותו ילד קטן, שאל שאלות בדיני התורה את התנאים הקדושים רבי יהושע בן חנניה ורבן גמליאל.