מספר הגדרות ניתנו למידת הביטחון:

א. ביטחון הוא האמונה שהכל בידי שמים. אמנם חובה על האדם לפעול בדרך הטבע, "להשתדל", כדי שלא יזדקק לניסים גלויים, אך "השתדלות" זו אינה משפיעה לאמיתו של דבר על הנעשה בעולם, שכן הכל נקבע מלמעלה על פי רצון הבורא. בעקבות כך, אין גם מקום לחרדה מפני פגעי העולם, שהרי אין מקריות עיוורת. אמנם יתכן שמגיע לאדם עונש על חטאיו, ולא ברור שימלט מהצרה בה הוא נתון, אך אין מקום לפחד מגורל עיוור, כי כל הנעשה בעולם הוא בהשגחת הבורא.

ב. ביטחון הוא האמונה שהקב"ה פועל רק לטובתו של הנברא, וניתן לסמוך עליו שכל מה שיקרה לאדם, אינו אלא לטובתו, אף אם כלפי חוץ נראה כאילו עוברים עליו מאורעים רעים. אף עונש שנענש האדם על חטאיו, בסופו של חשבון הוא לטובתו, וממילא אין מקום כלל לדאגה וחרדה בענייני העולם הזה.

ג. ביטחון הוא האמונה כי ה' יושיענו בעת צרה, אף אם האדם אינו ראוי לכך לפי מעשיו, מאחר והקב"ה מתנהג במידת הרחמים והחסד, ואינו דן את האדם כפי המגיע לו באמת. בזכות אמונה זו עצמה עשוי האדם להוושע. כתוב בספר הזוהר כי הבוטח בה' באמת, אין כל בני העולם יכולים להזיקו. אפילו אם מזלו רע עליו לבטוח בה' שישפיע עליו מן העולם העליון, שהוא למעלה מן המזל.

אמונה ברורה ואמיתית, מובילה בהכרח לביטחון, שהרי הביטחון הוא המסקנה הבלתי נמנעת מתוך האמונה בהשגחה פרטית.

למרות זאת, אין פירושו של דבר שכל המאמין משיג בשלימות מידה זו של הביטחון. אדרבה, מעטים הם האנשים שזכו לכך וצריך לעמול זמן רב כדי לרכוש מידה זו.

אנו רואים, כי רבים מהמון העם מאמינים שאינם בהשגחת הבורא, מאמינים באמונות טפלות, במזל עיוור, חוששים מעין הרע ומכים בעץ למנוע אותה, פוחדים מהמספר 13 וכיוצא באלה. הסיבה לכך היא פשוטה. משום שהאדם מודע לכך שכוחותיו מוגבלים, והוא חש כי כוחות עליונים פועלים בבריאה. אך להודות בשילטונו של האלוקים אינו רוצה, שכן הדבר יחייב אותו להיכנע בפני ה' ולקיים את מצוותיו. לכן הוא בוחר להאמין במזל עיוור ובאמונות טפלות, שאינן מחייבות אותו דבר.

הבוטח אינו אדיש למתרחש סביבו. האדם חייב לעשות "השתדלויות" כדרך הטבע, ואין סומכים על הנס, אולם הוא יודע כי לא ההשתדלות היא הגורם האמיתי למאורעות החיים. הטבע כולו אינו אלא מסך המסתיר את הנהגת ה', את הא-ל המסתתר בתוך הטבע ומנהיגו על פי דרכו שלו.

ישנם אנשים שמידת ההשתדלות הטבעית הנדרשת מהם הינה מינימאלית: מי שהתרומם לדרגה רוחנית נעלה כזו, שהטבע אינו מסתיר מעיניו את מעשי ה', רואה בנס תופעה טבעית ומכיר את אדון העולם מתוך מעשיו, אינו זקוק עוד להסתרה זו של הנס. לגביו אין הבדל בין הסתמכות על הנס ובין מעשה טבעי. אדם כזה אינו זקוק להשתדלויות.

הבוטח האמיתי, אף כי הוא משתדל בדרך טבעית, כאמור, אינו משתדל מעבר לנחוץ על פי הטבע. וכאשר לא עלתה השתדלותו כפי רצונו, הוא אינו מתרעם, שכן יודע הוא שלא ההשתדלות גורמת, אלא כך גזר הקב"ה והכל לטובתו.

כמובן, ביטחון כזה אינו משפיע ומחולל ניסים, אלא אם כן הוא אמיתי לחלוטין, ללא כל היסוסים ופקפוקים. תלמיד של רבי ישראל מסאלנט (מחולל תנועת המוסר) קנה כרטיס הגרלה, וסיפר לרבו כי ליבו סמוך ובטוח בה' שיזכה בזכייה הגדולה. אמר לו רבי ישראל: "האם אתה מוכן למכור לי את הכרטיס במחצית מסכום הזכיה?" השיב התלמיד שהוא מוכן. אמר רבי ישראל: "אם כך, אין בטחונך בזכייה אמיתי, שכן מי פתי למכור דבר בחצי מערכו?"