לפני מאתיים שנה, עדיין היה העם היהודי – עם התורה. אמנם לא כולם היו צדיקים גמורים, היתה התפלגות לרמות רוחניות שונות, אבל על שמירת המצוות הקפיד כל אחד. באותם ימים נשמרה השבת בגאון, וחוקי הכשרות היו נחלת הכלל.
במערב אירופה הגו הגויים את רעיון הגטו. למעשה, שימש הגטו גם כהגנה רוחנית מפני השפעת החברה הגויית. יהודי גרמניה דיברו ביניהם באידיש ולא בגרמנית. עובדה זו שימרה אותם בטהרתם. רק אנשי עסקים בודדים דיברו לצורך עסקיהם בשפת המדינה. כל בית בעיירה יהודית היה כשר בתכלית, ויתרה מכך, גם ברחוב היהודי נשמו קדושה.
בתוך הגיטו קיימו היהודים בגלוי אורח חיים לפי דרך התורה. החגים נחגגו ברחובות ללא מורא מעין זר. בשמחת תורה נערכו ריקודים, לפני פסח ניכרו בכל קרן זווית ההכנות הקדחתניות. בסוכות, בכל פיסת קרקע נבנתה סוכה, עד שקשה היה לפלס דרך בין הסוכות שמילאו את המעברים בין הבתים.
בערב שבת אפפה את העיירה אווירה של הכנה ושל ציפייה. עם היכנס השבת, נשתנה כל המרחב באחת. שלווה אצילית ירדה על העיירה. מכל חלון ניבטו נרות זוהרים, זמירות שבת הסתלסלו בקול מתרונן מעל כל שולחן. רוח השבת שרתה על כל הבתים. כל יהודי נשם לתוכו את אווירת השבת ולאורה התחנך.
גם החתונות התקיימו ברחובה של עיר במערב אירופה ובמזרחה. היהודי לא התבייש במנהגיו ולא חש נחות דרגה. הרחוב היה שוקק חיים יהודיים, ובכך תרם לחינוך הדור הצעיר.
קול לימוד התורה הדהד בכל נקודת יישוב יהודית. העם היהודי כולו היווה בעבר ישיבה. כשם שבישיבה רמת התלמידים אינה אחידה, כך היה גם בעם מגוון של דרגות ורמות העמקה, אולם כל אחד נחשב כתלמיד. גדולי התורה מילאו את בתי המדרש בתקופה שלפני הקמת הישיבות.
גם עניינים שבין אדם לזולתו לא הוזנחו בגיטאות ובעיירות. מצוות הצדקה קוימה בהידור רב. כל יהודי נקרא לתרום או להתרים.
ארגונים רבים סייעו לנזקקים, כמו ארגון לגיוס כספים למען כלות מחוסרות אמצעים, ארגון הכנסת אורחים שדאג למזון ולמקום לינה לעוברי האורח שהזדמנו לעיירה. כל אורח זכה לאש"ל מלא. ילדים שהוריהם לא יכלו לממן את שכר הלימוד שלהם, קיבלו חינוך חינם.
השאלה עולה מאליה: מה גרם לזוהר להתעמעם? מדוע נעלם הווי העיירה היהודית?
סופם של ימי המאה ה-18 נחשבים לנקודת מפנה בקורותיו של העם היהודי. ארצות אירופה, והבולטת ביניהן גרמניה, העניקו ליהודים זכויות ואפשרו להם להתערות בחיי הכלכלה והמסחר. מהטבות ומהקלות אלו צמחה רעה ליהודים.
הפירצה בחומה שחצצה בין היהודי לבן עם נכר הלכה והתרחבה. המשכילים שנסחפו אחר תרבות האומות, החלו להתבלט בחברה.
בעוד ששאר עמי אירופה המשיכו לעבד את אדמותיהם, נטש העם הגרמני את העיסוק בחקלאות לטובת פיתוח המדע וייזום עסקים. קמה שכבה חדשה בחברה הכללית שלא קיבלה עליה את מרות הכנסיה.
גם היהודים הושפעו ממגמה זו ורבים הזניחו את לימוד התורה, והקדישו את מרבית זמנם להשגת יעדים כלכליים. בתחילה עדיין שמרו מצוות, אולם חל כרסום במעמדה של התורה.
בתקופה זו הופיע מנדלסון וניסה לחולל שינויים בדברים שנחשבו בבת עינו של העם היהודי. ביתו בברלין נקבע כבית וועד ל"אנשי רוח" גרמניים. בהדרכת מנדלסון התגבשה קבוצה של מעריצים נלהבים שהתאמצו למצוא חן בעיני העולם הגויי. כדי להשיג מטרה זו היה עליהם לרכוש ידע במדע ובספרות הגרמנית. כל האמצעים נחשבו כשרים בעיניהם כדי לזכות להגשמת משאת נפשם – שיוויון מלא בינם לבין העם הגרמני.
מנדלסון האמין בנוסחה שטבע: "היה יהודי בביתך, ואדם בצאתך". כלומר, ניתן להתקרב אל הגויים, ועם זאת להמשיך לשמור מצוות בחיים האישיים בלי להינזק רוחנית. השקפה מוטעית זו הפילה חללים רבים.
בניו של מנדלסון המשיכו את דרכו, בהבדל אחד: ללא קיום המצוות. מכאן קצרה הדרך להתבוללות מוחלטת בגויים.
תוך דור אחד התרבו נישואי התערובת בברלין, עד כי התופעה הקיפה קרוב למחצית מהאוכלוסייה היהודית. נכדיו של מנדלסון נגדעו מהעם היהודי. אחד המפורסמים שבנכדיו, מחבר "סימפוניית מנדלסון", היה גוי לפי מוצאו.
גם מבצרה של יהדות מזרח אירופה הועמד בסכנת קיום רוחנית.
מלחמת קרים שהסתיימה ב-1856, חוללה ברוסיה שינויים מפליגים. היא ניתצה באחת את חומת השמרנות. התהפוכות שעברו על אירופה בהדרגה, חלחלו במהירות הבזק אל תוך המרקם הקשוח של אדמת רוסיה.
התקופה הביאה שגשוג כלכלי לחלק מיהודי רוסיה. חסימת ערי הנמל אילצה את מעבירי המטענים לעבור באזורי תחום המושב של היהודים, והללו גרפו את הרווחים. בעקבות כך נוצר מעמד חדש בחברה היהודית: מעמד האמידים.
רוסיה רתמה לניהול הפרויקטים החדשים שלה את המוח היהודי היוזם והמבצע. בני הלאום הרוסי היו איכרים משועבדים עד שנת 1860 כמתכונת ימי קדם. בעת שחרורם לא ידעו קרוא וכתוב ואף לא פעולות חשבון פשוטות. לפיכך העסיקה רוסיה קבלנים יהודים בהקמת מסילות הברזל. רבים החלו להנות מרווחה כלכלית כתוצאה מהשתלבותם בפעילות זו. לחלק מהם עמד העושר לרועץ. הוא סנוור את עיניהם עד שנטשטשה זהותם.
התבוסה במלחמת קרים יצרה פירצה שדרכה פלשה הקידמה. במקביל התרופף הפיקוח ההדוק של הצנזורה הממשלתית, ודרך הסדקים שהלכו והתרחבו חדרו גם העיתונים.
הופעת העיתונים בשעתה שינתה את החיים על פני כדור הארץ. ברוסיה, הם בישרו את זריחתה של תקופה חדשה. נפוליאון התבטא שעיתון אחד הינו אויב מסוכן יותר מחמישה גדודים. נגד גדודים חמושים ניתן להילחם, אך את השפעתו של עיתון אי אפשר לבטל.
העיתונים שהודפסו במערב על ידי המשכילים, שבו את לב ההמון במזרח. קבוצות של חמישים אנשים התאספו לעיין בעיתון אחד מתוך ארבעת העותקים שנשלחו לתושבי העיירה כולה.
המשכילים ששליטתם על העיתונות היתה בלעדית, ירו חיצי בוז ומשטמה בכל ערך הקדוש לעם היהודי. בין השנים 1860 ועד 1880 התגייסו העיתונים למסע השמצה מאורגן. "הכרמל", "המליץ" ו"המגיד", עיתונים מובילים ברוסיה בשעתם, נקטו כל אמצעי לשוני אפשרי כדי להוקיע ולהשפיל את מנהיגי העדה, הרבנים. הם הואשמו, בין השאר, על כך שלא נאותו לתת יד לנסיונות "לעדכן" את הדת היהודית כדי להתאימה "לדרישות הזמן".
י"ל גורדון, משה לייב לילינבלום ואחרים, הצטרפו לחזית משותפת שלחמה למען עיצוב מחדש של החיים היהודיים. השכבה העשירה שחשה רגשי עליונות, תמכה בהתלהבות בשינויים אלו.
יהודי מזרח אירופה הולעטו בשנאה כלפי הדת היהודית ונושאי כליה. התקשורת תיארה את הרבנים כ"עושקי העניים", כ"אויבי הקדמה" וכ"בורים וחשוכים". היא הפיצה דברי בלע וטענה ש"הרבנים נלחמים רק למען העשירים וזונחים את המון העם". דברי שקר אלו התיישבו על לב שומעיהם.
לאמיתו של דבר, עיקר דאגתו של הרב התמקדה בעזרה לאנשים קשי יום, אך הקהל התפתה להאמין לכזב. כבודו של מוסד הרבנות הושפל עד עפר.
לאחר שנקלט המסר, הציעו העיתונים "תחליף" לאורח החיים המיושן. הוקמה רשת של בתי ספר שנשאו את דגל הכפירה. רשת זו הציבה לה מטרה לעקור מלב העם תורה ואמונה. יהודים רבים החלו לשוות לעצמם מראה ככל הגויים.
לא הגזירה מבחוץ גרמה ליהודי לשנות את חזותו החיצונית, כי אם המרידה מבפנים. העם שידע עד כה רק שאיפה אחת כנה, הפך לשסוע ונקרע בין שני עולמות.
בשנת 1881 החלה תקופה של פוגרומים ברוסיה. תקופה זו היוותה הוכחה מוחצת לטעות שבטענת המשכילים, שעל ידי ההשכלה תתבטל מן העולם השנאה כלפי היהודים. האשליה התנפצה בקול רעש גדול. המשכילים העשירים והמבוססים הותקפו בארמונות הפאר שלהם, כמו העניים במשכנות העוני.
הטובים שבמשכילים הודו במקצת בטעותם. בעיתונים פורסמו וידוייהם של אלו שהתפכחו בעקבות המאורעות.
בעיתון "המליץ" בשנת 1885 הובעה חרטה: "קם דור חדש אשר לא יודע כמעט כלום מן התורה. הגיע הזמן שהחברה להקמת ההשכלה תשנה את דרכיה ותעיר את בני עמנו לדרוש את דבר ה'". כך נכתב בבטאון ההשכלה.
כגודל הציפיות כן היה גודל האכזבות. חלק מהמשכילים ראו בזעזוע את תוצאות המהלך שהובילו, אך החרטה הגיעה באיחור. העובדות בשטח כבר נקבעו.
לא ניתן למחות את השפעתה של הכפשה שנמשכה מאה שנים על ידי כמה משפטים של הכאה על חטא.
ההשכלה הביאה להמונים מסר אחד ויחיד: "נהיה ככל הגויים". בעקבות הרדיפה אחרי תרבות עם נכר, התפתחה בקרב הנוער שנאה עזה כלפי יהדותם, עד כדי תיעוב.
בתקופת הפוגרומים נוכחו המשכילים לדעת שהתוקפים לא הבחינו בין דם לדם: רוקחים ורופאים נפגעו כמו שואבי מים ועובדי אדמה.
השכלתם ומעמדם לא סיפקו להם הגנה מפני אלימות הפורעים. הם הסיקו מכך שאין מנוס מהגורל היהודי. לאחר שהכירו בטעותם, חיפשו אידיאולוגיה חדשה שתענה על דרישותיהם.
לדרך התורה מיאנו לשוב, משום שבחרו בחיים של הפקרות משוללת רסן. באופן זה עוצב האליל החדש: הלאומיות.
מכאן ואילך נשטפו העיתונים בשפך של מלל בעד רעיון הלאומיות החילונית. המשכילים שינו את טעמם והטיפו בעד התחליף: אין צורך בשמירת דרך היהדות, גם לאמונה אין משמעות. די לו ליהודי להיות שייך למחנה הלאומי.
בעוד שההשכלה עודדה התבוללות, טיפחה הלאומיות את רגש ההשתייכות לעם היהודי ואת החלום על מולדת. מכיוון שכך, היתה הסכנה סמויה. מוקש מוסווה מהווה סיכון גדול יותר.
אליל אחר שהוקם על חורבות ההשכלה היה זרם הסוציאליזם. תנועה זו התיימרה לכונן עולם חדש שבו ינהגו כל בני האדם כאחים זה לזה. מנגינת ה"אינטרנציונל" תקבע את הטון, והאנטישמיות תימוג לפי קצב הצלילים, כך קיוו.
האיתות של הפוגרומים פורש שלא כהלכה על ידי עוזבי הדרך, ולכן נשלח איתות נוסף. הבורא אינו מניח לעמו להזניח את תפקידו, הוא שולח תזכורות כואבות.
בסוף המאה ה-19 סערה צרפת בעקבות משפט דרייפוס. דרייפוס היה יהודי מתבולל ששירת בצבא הצרפתי. באותה תקופה היה אחוז שומרי התורה בצרפת אפסי. הקהילה רובה ככולה דמתה לעסק לפני חיסול מוחלט. דרייפוס הואשם בריגול ויצא חייב במשפט. הוא ריצה את עונשו בעבודת כפייה ב"אי השטן".
בחלוף הזמן, דרשה קבוצה של אזרחים צרפתיים שתבוצע חקירה מעמיקה בנושא. ואכן, התגלתה האמת שלא ידו של דרייפוס במעל, חף הוא מכל אשמה.
מבט חודר של אמונה מגלה שהעלילה היתה מכוונת לתכלית. כתמרור אזהרה היא קראה להתעוררות: האומנם, "ככל הגויים בית ישראל"? האם יש סיכוי שהמאמצים לחקות את הגויים יעלו יפה?
משפט דרייפוס הוכיח חד משמעית שהשנאה לא פחתה בעקבות מרוץ ההתבוללות. גם מתבולל אינו מתנתק מזהותו היהודית. בעיני הגוי הוא רק שינה את האדרת, אך לנצח יישאר יהודי.
בשנת 1912 שלח הבורא איתות נוסף בדמות משפט בייליס ברוסיה. בין מתנגדי המשטר היו נערים יהודיים רבים. הם פעלו באלימות, והצאר הרוסי חיפש דרך לנקום בכל העם היהודי. הוא ביים עלילה נגד יהודי בשם בייליס. מטרת העלילה סומנה מראש. מקורביו של הצאר דאגו לכל התפאורה הדרושה. הם סיפקו עדים שהעידו שבייליס חטף ילד גוי והרג אותו כדי לערב את דמו במצות. המשטרה הרוסית עמדה לשירותו של הצאר כדי שהתזמון יהיה מושלם. עם כל זה נתגלו בקיעים באמיתות העלילה.
בעולם כולו נשמע קול מחאה. יהודים הפעילו את השפעתם על הקונגרס ועל הפרלמנט, הצאר נאלץ לקיים משפט חוזר. כל העדויות נסתרו במשפט ובייליס יצא זכאי.
ממשלת רוסיה חלשה על ששה מיליון יהודים: שלושה מיליון ברוסיה ושלושה מיליון בפולין. היא ניצלה את כח השפעתה כדי להרבות שנאה כלפי היהודים.
בתקופה זו יצא לאור הספר "הפרוטוקולים של זקני ציון", אבי אבות הספרות האנטישמית.
כעבור זמן קצר, בשנת 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה.
בראשית המלחמה בין גרמניה למדינות אירופה ואסיה נעקרו יהודים רבים ממקום מגוריהם. היהודים דיברו באידיש, ניב הדומה במקצת לגרמנית. הממשלה הרוסית חשדה בהם בריגול לטובת האויב הגרמני, ועל כן הגלתה אותם לאזורים רחוקים מהגבול.
הכיבוש הביא על רוסיה אנדרלמוסיה. חייהם של שישה מליון יהודים היו תלויים בחסדי כנופיות של נושאי נשק, שעשו ברוסיה כבתוך שלהם. הם בזזו ורצחו מבלי לתת את הדין. היהודים סבלו חרפת רעב ולקו במחלות.
הכתובת שעל הקיר לא נקראה. אדרבה, ניכרו רק אותות של החמרה. המוסד של הקהילה שעמד על סף קריסה בעקבות ההשכלה, התמוטט לגמרי. בין השנים 1914-1920 גדל דור ללא לימוד תורה.
בני הנוער חשו כי בארצם אין להם עתיד, והתנועה הציונית משכה אותם בקלות אל שורותיה. במחנות ההכשרה שבהם הוכשרו לעליה לארץ, הלעיטו את הנוער בשנאה כלפי דרך התורה.
העוזבים את דרך התורה שהתאמצו לחקות את אורח החיים הגויי, פיתחו שנאה עזה כלפי אחיהם, שנותרו נאמנים למקורות.
במקביל, קמו ליהדות אויבים מושבעים מבית. הייבסקציה ברוסיה היא דוגמה בולטת לכך. בחסותם נשלחו יהודים למחנות כפיה בערבות סיביר ב"עוון" שמירת התורה. יהודים פעלו בריש גלי נגד אחיהם, ובנים הסגירו את אבותיהם.
בעידן הקומוניסטי ברוסיה, נמחקו כמעט לגמרי החיים היהודיים. קולר האשמה לא היה תלוי רק בצווארם של הקומוניסטים. לא המשטר לבדו נושא באשמה של מחיקת עברה המפואר של רוסיה, קמו לו שותפים: מהרסים ומחריבים מבפנים שהתגייסו למלחמה נגד מורשתם.
מתחת לפני השטח כיבו הכופרים כל זיק של אמונה. הצו של השלטון הרוסי היה רק "המכה בפטיש".