גרר – מולדת האנטישמיות הקלאסית. שם למד היהודי ששונאים אותו, שמקנאים בו על הצלחותיו. שמגרשים אותו ו…מבקשים את קרבתו. היחס הדו-ערכי כלפי היהודי בכל הדורות, בא לידי ביטוי כבר בחייו של יצחק. מאז – לא השתנה מאומה.
היא נולדה אז, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאויר העולם בימי יצחק. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית. הוא טעם שם, לראשונה, מתבשיל השנאה, שרקחו עבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי, משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר, ועל משטמת בני עמו. אולי, משום כך האריכה התורה בסיפור הבארות. סיפור, התופס מקום רחב, כשהוא גדוש במלים, במידה שאינה תואמת את תכונת התימצות המקראית:
"ויזרע יצחק בארץ ההיא… ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. וילך משם יצחק… ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" (בראשית כ", י"ב-ל"ג).
התורה מביאה אותנו אל שורשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר על מעמדנו בעולם, ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי 'מעשי האבות סימן לבנים'.
יצחק, הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו. את היהודי – הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום אליו יגיע, בכל מדינה בה יתיישב, ייחשב לזר, מבלי להתחשב במאמצי ההיטמעות שלו. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו וגם יעלה מעלה-מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית.
כמו היום, כן כבר אז, הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים. את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו. היא פוגמת בשלוות רוחם, והקנאה מפעפעת בלבם פנימה. אט אט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה במסתרים, אולם לאחר זמן, היא הופכת לגורם פעיל במערכת היחסים בינו לבינם.
וכדרכה של קנאה, היא חסרת הגיון. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר".
למה? אם אתם, הפלשתים, שונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים! מדוע לסתום אותם? מדוע למלא אותם בעפר, ובלבד שתמחק כל נוכחות של פעילות אברהם ויצחק? אינכם זקוקים למים?
אולם, זו היא תכונת הקנאות האנטישמית. היא זועקת: "גם לי גם לך לא יהיה".
התעמולה מנסה, בכל הדורות, להצדיק את שנאת היהודי. לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על ידי הלוואות בריבית קצוצה, הונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר, משמע – איש העבודה העושה את הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ, וכפי שנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם).
"אמר לו: כל אותן עוצמות שעצמת, לא ממני היו לך?" (בראשית רבה ס"ד, ו').
שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ, מרוקנים אותה מכל טוב מבריחים את הונה לחו"ל.
אולם כשיצחק רחוק מהם לאחר שגירשוהו, מתבהר מעט המבט. אז, לומדים הם להבין, כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז, בוחן העם המגרש את ההתרחשויות, מנתח הוא את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו – ממנה סולק, את התועלת, שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קרבתו, ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו.
כאלה הם יחסי הדחיה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש, כפי שאבימלך ופיכול שר צבאו משכימים לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך".
אך, אם נדמה היה שאבימלך, או עמו 'חוזרים בתשובה' מיחסם הבוטה כלפי יצחק – שמעו נא את המשך דבריו, בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום" (בראשית כ"ו, כ"ט).
הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהם, עד לבקשה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ"עשינו עמך רק טוב".
צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט בארצו, ולא הרג אותו.
אנו נשואי השנאה הזאת בכל הדורות מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות.
נציב בשורות הבאות דרך בה נוכל באופן כללי להבין את היחסים המתנהלים בין היהודי לבין הגויים אשר סביבותיו.
בנוסח ההבדלה של מוצאי שבת כתוב: "המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה". כשם שבין אור לחושך קיים מרחק קבוע ואין בכוחו של ילוד אשה להוסיף על מרחק זה או לגרוע ממנו, כך גם בין ישראל לעמים קיים מרחק קבוע המבדיל ביניהם. לכן, כאשר היהודים מדלגים על הגבולות המפרידים ומתקרבים אל הגויים יתר על המידה, הגויים דוחפים אותם בחזרה למקומם הקבוע. דבר זה מפורש בדברי הפסוק: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ', כ"ו) – ההבדלה תשאר לנצח, שהרי בלעדיה עלול להתנתק הקשר שבין היהודים לבין אביהם שבשמים.
כאשר יהודי מנסה לפרוץ את המחיצות שבינו לבין הגויים שסביבותיו, מזכיר לו הגוי ביד קשה את מוצאו היהודי.
קיים ביטוי שגור שנוצר בהווי הדורות: "כאשר היהודי עושה קידוש – הגוי אינו עושה הבדלה". לעומת זאת, כאשר היהודי שוכח לקדש – שוכח את היותו בן לעם הנבחר ונוטש את התורה והמצוות, הגוי עושה הבדלה – הוא מציין גנים ומקומות ציבוריים שבהם אסורה הכניסה ליהודים, תחומי מושב שבהם אין רשות ליהודים לגור ומקצועות האסורים לו.
עובדת יסוד זו למדונו חז"ל: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". עשו מסמל את אומות העולם, בעוד יעקב מסמל את כלל האומה הישראלית. כלל זה המופיע בדברי חז"ל, אינו טעון הוכחה, אלא מהווה הנחה פשוטה ויסודית: "בידוע". הוא גם אינו תלוי במאומה: "עשו שונא ליעקב". השנאה אינה זקוקה לסיבה שתיצור אותה, היא נזונית מעצמה, פורצת מכוחה שלה, גואה וגולשת אל מעבר לגדותיה, מכוחו של מוקד המצוי בקרבה. שנאתו של עשו מוטבעת בלבו עוד מהיותו ברחם אמו, מאותה שעה שעליה נאמר בתורה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כ"ה, כ"ב). עשו שלא הצליח לבצע את זממו כלפי יעקב בחייו, לא נטל עמו את שנאתו אלי קבר, הוא הוריש אותה לצאצאיו. וכך מלמדים אותנו חז"ל: "אמר עשו לעמלק (נכדו): 'כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי'. מורשת-שטנים זו, המציבה כל נצר של בית עשו במארב עקבי ותמידי נגד בני ישראל, מתוך מטרה לפגוע בהם ולהשמידם, לא נעלמה מעינו של יעקב. יעקב שוטח תפילה לפני אדון כל: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (בראשית ל"ב, י"ב), הצל נא את בני לעתיד לבוא מיד בני בניו שבאו עליהם מכוחו של עשו.
השורש של שנאת עשו ליעקב אינו איבה אנושית גרידא, הוא נעוץ בעימות שבין הטוב לרע בעולם הנצח, נעוץ בשאיפת השטן לעקור את התורה ואת ההולכים בדרכה. הטוב והרע אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת. כוחות השטן אינם משלימים כלל עם קיומו של עם ישראל, עם מקבלי התורה ושומרי מצוותיה.