מאד לקול מעין זה, הלא בימינו השנה מתקרבת אל סיומה, הימים הנוראים ממשמשים ובאים, והנה נשמע קול השופר המעורר אותנו לחשבון הנפש: מה התרחש במשך השנה שחלפה? באיזו מידה התקדמנו? שוב הננו נפגשים עם אותו שופר, אשר אשתקד, כתום תפילת נעילה, שיחרר אותנו ונתן לנו את האות להמשיך וללכת בדרך חיינו. היינו אז כמו נבראים מחדש, כנולדים זה עתה, מייחלים לקראת חיים שמחים ומאושרים, מלאי כח ואומץ לשאוף אל חיים שנחיה בהם כרצון ה'.
והנה, חלפה שנה תמימה. שוב הננו שומעים את קול השופר, את קול אבינו רוענו המחפש את עדרו, ההולך אחרי צאנו האבוד בערפל ובחשכת התקופה, בהיותו נתון להשפעת פיתויי זריחת השמש, הולך שולל אחר פרחים נוצצים עלי דרך ורשרוש הנחלים שמגיע עד קצות המדבר.
כיצד ימצאנו רוענו המסור לנו? האם מילאו שליחיו-מועדיו את המוטל עליהם, עת שיגרם הקב"ה אלינו מתך דאגת אב רחימאי, ללוותנו בדרכנו במעגל השנה? אחד מהם היה "סוכות", על הסוכה המקושטת וארבעת המינים – האמנם קירב החג הזה אותנו אל הקב"ה? האם השליח "חנוכה" רב הזוהר, עם שביביו-נרותיו, נסך בנו לפחות שמץ מרוח החשמונאים, מאומץ ליבם והקרבתם למען קודשי ה'? האם חג ה"פורים" העמיק בתודעתנו את שורשי הבטחון בה', הפודה ומציל אותנו משנאת רשעים? האם אותו שליח הקרוי "פסח", המעוטר באותות: מצה, מרור וארבע כוסות, שהם סמלים המלווים את סיפור גאולתנו מעבדות לחרות, האם הוא האדיר בנפשנו את התקווה לישועת ה'? האם השליח "שבועות", קירב אותנו לתכלית ההצלה והגאולה: לקבלת התורה למרגלות ההר הבוער באש, שם קיבלנו מידי ה' את אש דת חיינו, את האור ואת הלהט, של חיינו עלי אדמות?
השליחים האחרים, ימי הצום והאבל, כלום הצליחו להגן עלינו מפגיעות תעתועי הזמן ולימדו אותנו להבדיל בין תקווה לייאוש? הלא הם אשר העלו בזכרוננו את התקופות הנמהרות בדברי ימי ישראל, עת כל מה שהקים הקב"ה למעננו נהרס וחרב.
ומה עם ימי "שבת" ו"ראש חודש", אשר לא שכחו לפקוד אותנו מדי שבוע בשבוע ומידי חודש בחודשו, בהביאם אותנו תמיד למצב של רוממות רוחנית, קידוש ה' והתחדשות בחיים – ההצליחו שגרירים אלו לאמץ את הברית הכרותה בין עם ישראל וצור ישראל? האמנם הנחה אותנו רעיון מנוחת השבת וכפרת ראש חודש בנתיב תקופות השנה, עד כדי היותנו קשורים לאבינו שבשמים תמיד, בימי שמחה כבימי צער, בזמני הצלחה וריוח כבעתות צרה והפסד?
עם ה' היה מאז ומעולם קשור בשגרירי מרום אלו, שהיו אמנם בלתי נראים, אבל נצחיים! כבר בראש חודש אלול הראשון במדבר, נשמע במחנה ישראל קול השופר הקורא למשה לעלות אל ראש ההר. קול זה שימש כאזהרה לעם, שלא יטעה שוב בגלל ש"זה משה האיש" אינו שרוי בתוכם.
תרועת השופר בישרה לנו: דעו, גם כאשר אין לכם שום אדם מול האלוקים, אשר יורה את דבר ה' ויראה לכם את אורו וחסדו, הוו יודעים כי התורה שלימד אתכם משה, דבריה חיים וקיימים לעולם! לעולם ישארו דברי התורה הקדושה בקרבכם, אף פעם לא יעזבוכם, תנו להם להנחותכם בדרך ה'.
זוהי קריאת השופר ביום אחד באלול, גם אז וגם בימינו. הלא תקופה כתקופתנו זקוקה אנו יש לקול השופר משמעות אקטואלית כל כך ומשנה תוקף.