משה רבינו שהשאלה בדבר 'צדיק ורע לו' בערה בלבו, חיבר את ספר איוב הדן בסוגיה זו. איוב היה בן דורו של משה. איוב היה אחד משלושת יועצי המלך פרעה, יחד עם יתרו ובלעם. איוב היה תם, ישר, ירא אלוקים וסר מרע.
בהמשך מגלה לנו הכתוב טפח ממה שמתרחש, כביכול, בבית דין של מעלה בעניינו של איוב. השטן מתייצב לפני הקב"ה וטוען שאיוב הינו עבד נאמן לה' מאחר שה' העניק לו כל טוב. הוא בעל מעמד גבוה, עשיר ובעל משפחה גדולה ומלוכדת. מי אומר שהוא אכן יישאר עבד ה' אם יקחו לו את כל אלה. היעמוד בנסיון? אלוקים מרשה לשטן ליטול מאיוב את הכל חוץ מאשר את נפשו. מתחילות התלאות של איוב. הוא מתבשר על ידי שליח שהבקר והאתונות ואף הנערים שהיו בשדה נכחדו. שליח נוסף מבשר לו שהאש אכלה בצאן ובנערים שהיו במרעה. הוא הפסיד שני שליש מנכסיו. והנה, הגיע שליח שלישי ובישר לו שהכשדים שדדו את הגמלים ואת הנערים היכו לפי חרב. איוב העשיר נותר נקי מנכסיו. ואם לא די בכך הכתה אותו הבשורה הקשה שכל עשרת בניו, שהיו במשתה בבית האח הבכור, נהרגו כאשר באה רוח חזקה מן המדבר ומוטטה עליהם את הבית. שואה אמיתית.
התגובה של איוב מדהימה: "ויקם איוב, ויקרע את מעילו ויגז את ראשו ויפול ארצה וישתחו. ויאמר: 'ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". קשה לתפוס כיצד אדם, בשר ודם, עם רגשות, מסוגל להגיב כך. אין בפיו האשמה חלילה. הוא יודע כי את כל מה שהיה לו קיבל מעם האלוקים. כשקיבל – הודה לו וכשנטל, עליו להודות לו. מי שנתן הוא זה שלקח.
בבית הדין העליון בשמים מתנהל סיבוב נוסף. הקב"ה אומר לשטן האם שמת לב אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ. עודנו מחזיק בתומתו. ענה השטן: עדיין לא נגעת בו עצמו, בבשרו. "אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו, אם לא אל פניך יברכך". מסכים הקב"ה להמשיך לנסות את עבדו איוב והשטן יוצא אל השליחות. מיד אחר כך מתכסה גופו של איוב בשחין, ועדיין לא חטא איוב בשפתיו. הוא אומר: גם את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל?
איוב עמד בנסיון בפיו, אך בלבו התחיל השבר. ייסוריו האיומים, מיתת בניו, אובדן רכושו ו"בגידת" אוהביו ורעיו – הביאו לפתחו בעיה מייסרת זו: מדוע באו עליו כל אלו, על אף צדקותו המופלגת?
מציאות זו היוותה, לדעתו, סתירה כואבת ומייסרת לעקרון הצדק האלוקי שבו האמין כל חייו – שהקב"ה מייסר את הרשעים בלבד, ואילו לצדיקים גומל שכר טוב.
איוב היה מודע לצדקתו, וכפי עדותו על עצמו: "חלילה לי אם אצדיק אתכם, עד אגווע לא אסיר תומתי ממני. בצדקתי החזקתי לא ארפה, ולא יחרף לבבי מימי" (איוב כ"ז, ה'-ו').
איוב ידע בוודאות שאין בו חטא. ומאחר שלא מצא סיבה סבירה להצדיק את יסוריו, הגיע לכפירה בהשגחה האלוקית.
כפירתו של איוב לא היתה בהשגחה הכללית – שהקב"ה משגיח על כל המין האנושי שלא יאבד, אלא בהשגחה הפרטית – השגחה באופן פרטי על כל אדם, בהתאם למעשיו.
אף שידע איוב, שאחת מסיבות היסורים היא: ש"אין יסורים בלא חטא", עם כל זאת, הויכוח העיקרי של חבריו עמו היה: האם באו ייסוריו כעונש על חטאיו, והם אכן מוכיחים את רשעתו ואת חטאיו, או כטענתו של איוב: שאין בו כל חטא.
כאן שוטח בפנינו ספר איוב דו שיח שערך איוב עם שלושת חבריו שבאו לנחמו. שלושתם מתווכחים אתו ומנסים לתלות בו את האשמה, ולומר כי כל זה קרה לו משום שהוא אינו צדיק, ואילו איוב מתכחש לכך בתוקף וטוען שהוא אכן צדיק. והם יושבים בדממה: "וישבתו שלושת האנשים האלה מענות את איוב, כי הוא צדיק בעיניו".
מספר תשובות נאמרו על ידי חבריו של איוב:
א. תשובתו של אליהוא: "רוטפש בשרו מנער, ישוב לימי עלומיו" (איוב ל"ג, כ"ה). גלגולי נשמות. אף הצדיקים חטאו בעבר, בגלגולם הקודם בעולם. הקב"ה, ברוב חסדו, מייסרם ביסורים בגלגולם החדש, כדי לנקותם ולזככם ולהנחילם את העולם הבא.
מאחר שהיה איוב גלגול נשמתו של תרח אבי אברהם, באו עליו היסורים כדי לטהרו מחטא העבודה הזרה שהיה דבוק בו בחייו הקודמים.
זו היא גם הסיבה לטובה הבאה לרשעים מסויימים. שכן זהו שכרם על המצוות שעשו בגלגולם הקודם.
ב. תשובה נוספת עונה איוב עצמו: אף שיסוריו אינם באים כעונש על חטאים, אולם קיימת סיבה נוספת ליסורים, והיא: "ניסיון ההתמודדות עם הסבל".
"למסת נקיים ילעג" (איוב ט', כ"ג) – השטן לועג לניסיון שהקב"ה מנסה (את הנקיים), ומלקן (ביסורים, כדי) לדעת אם יחזיקו בתומתם.
נסיונותיהם של בני האדם שונים מאד זה מזה. הדוגמה המוכרת היא: נסיון העוני והעושר. ברור, שנסיונותיו של העני שונים משל העשיר.
שוני זה בולט לעין לא רק בהבדלי המעמדות, אלא גם בתחומים נוספים, כמו: גילו של האדם. כל גיל מאופיין בהתמודדויות מסוג שונה. ברור שנסיונותיו של אדם זקן אינם דומים לניסיונותיהם של הצעירים.
לעתים הקב"ה קובע שסוג הנסיונות שילוו נשמה מסויימת יהיו מהסוג הקשה והמר – נסיון היסורים. תפקיד חיים הוא איפוא להתמודד מולם.
ג. תשובתו של צופר (איוב י', ז'): מציאות זו של "צדיק ורע לו", אינה משקפת את המציאות האמיתית. היא אינה אלא מקטע אחד – לעתים מקטע קטן מאד – מתוך שלם גדול. פעמים רבות, אותם חלקים חסרים – יוצרים את המציאות הלא מובנת שלפנינו.
המציאות שלפנינו היא בדרך כלל תוצאה או המשך של אירועים קודמים. ברור, שלא ניתן להסיק מסקנות כאשר המידע שבידי המתבונן מכיל רק קטעים בודדים מכלל הידע הרחב והחשוב הנוגע לענין.
באותה שעה מתערב בדו שיח אדם נוסף, שעד כה לא העז לדבר מפני כבוד האנשים. הם היו מבוגרים ממנו והוא לא רצה לסתור את דבריהם. אך כאשר הם משתתקים ואין בפיהם עוד דבר, הוא קם ומסביר את גודל מעלת הנסיון בעולם ואת סוד גלגול הנשמות, ואיוב השתתק. לא היו לו יותר קושיות.
בסוף הספר בא דבר ה' אל איוב והוא ואמר לו: "איפה היית ביוסדי ארץ, הגד נא אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו…" כלומר, אינך מכיר את מערכת הבריאה, את ההנהגות בעולם ואת תכלית הבריאה. אם כן, כיצד אתה מתיימר להבין את המהלכים, אם חסרים לך נתונים?
כאן בנקודה זו איוב נכנע ומבין את הטעות שעשה. הוא מקבל על עצמו את הדין באהבה. וסוף הספר מסתיים: "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו והיו לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמל ואלף צמד בקר ואלף אתונות, ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות".
כאשר אנו מנסים להתבונן במציאות סביבנו ולשפוט אותה, כלי המדידה שלנו אינו מתאים. אנחנו צופים במראות דרך חור המנעול. אין אנו רואים תמונה שלמה. חסר לנו מידע.
נתאר לעצמנו שנקלענו לסצינה באמצע סרט. אנו רואים רק שלוש דקות מן הסרט ובהן אנו צופים באדם המכה ומענה אדם אחר. האם נוכל על סמך שלוש דקות צפיה להחליט מי הטוב ומי הרע? בוודאי שלא. כדי לחוות דעה יש צורך לצפות בסרט כולו מתחילתו עד סופו.
זה בדיוק מה שקורה לנו בעולמו של הקב"ה. אנחנו רואים קטע קצר מאד ואנחנו שופטים על פי קטע זה. אין אנו יודעים את העבר הרחוק ואין אנו יודעים את העתיד.
נקודה חשובה נוספת לצורך ליבון הסוגיה: לפי דעת המקובלים מתקופתו של האר"י ז"ל ואילך, אין נשמות חדשות בעולם. הנשמות הקיימות מתקנות את עצמן עד שהן מגיעות לשלמות. באדם, המורכב מגוף ונפש, שוכנת נשמה הזקוקה לתיקון מהפגמים שנפגמו בה בגלגוליה הקודמים.
כדי לשפוט נכוחה, צריך להכיר היטב את כל המרכיבים מתחילתם ועד סופם. אלו בדיוק המילים שאמר אלוקים לאיוב: "איפה היית ביוסדי ארץ?" כדי לתת חוות דעת רצינית על השאלה מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, צריך לקחת בחשבון את כל הנתונים מתחילת יסוד הארץ עד אחרית הימים. זוהי כמובן ידיעה שבשר ודם אינו מסוגל לדעת.
גם משה רבינו רצה לדעת תשובה לקושיה זו, אך ה' ענהו: "לא יראני אדם וחי… וראית את אחורי ופני לא ייראו". כלומר, אדם מסוגל להבין את משמעות הגזירה רק בסוף התהליך. אין בכוחו של בשר ודם לצפות קדימה, את העתיד. משה למד את התשובה הזו בדרך הקשה. כאשר פרעה גזר להמית את הילדים בתוך הטיט והלבנים, התקומם משה. הוא לא היה מסוגל לשאת את הגזירה הנוראה. שאל משה את ה': הילד הזה, מה חטא? אמר לו הקב"ה: אתה רוצה להציל את הילד הזה? קח אותו. משה הציל את הילד הזה, מיכה שמו. כשגדל מיכה ראה משה לאן הגיע מיכה. חטא העגל במידה רבה נגרם בגללו! עד היום, כל הצרות, הייסורים והאסונות הבאים על עמנו, יש בהם חלק מכפרת חטא העגל שהוא דראון לדורות. "וביום פוקדי, ופקדתי". עד ביאת המשיח טועם עם ישראל את חטא העגל ואת הטעם המר של פרעונו. וכי כיצד יכול היה משה, ילוד אשה, לצפות את העתיד לקרות עם הילד הקטן הזה, מיכה? היה על משה להאמין שהקב"ה צופה עד סוף כל הדורות ויודע את מי כדאי להשאיר חי.