בעולם המודרני בו אנו חיים, התרגלנו לאדישות, חוסר התעניינות, התנתקות מהסביבה, כל אחד מתכנס בתוך הקונכיה שלו, בד' אמותיו ומתעלם מכל מה שמסביב. יחסי בני האנוש בחברה המערבית מצטמצמים והולכים. האדם מפתח קשרים עמוקים עם הטכנולוגיה שמזינה אותו, וחי בתוך בועה. כמוהו, גם בני ביתו.
תוך כדי כך, האדם מפסיד את הנתינה, הוא מקפח את היכולת שלו לתרום לסביבה, וממילא לעצמו. כי יחסי הגומלין האלו של משפיע ומושפע, של נוטל ולוקח, הם ערש הצמיחה של אנושות בריאה. ההתכנסות וההסתגרות מונעים את הצמיחה, ומצמצמים את השפעתו של האדם על הסביבה הקרובה לו.
לא פעם אנו מתבוננים במתרחש סביבנו, אנו רואים ילדים מוכי מצוקה, מבתים של הורים קשיי יום, הם משוועים לחיוך, הארת פנים, קצת יחס, ואנחנו מפרשים זאת בטעות כטורדנות. אנו רואים בהם רק רע ומחפשים דרכים שלא להתקל בהם. גם במקרה הזה אנו מפסידים את הכוח העצום של הענקת עצמנו לזולת. אנו מבטלים את הנתינה על ידי משפט נדוש: נו, חיוך אחד, מה זה כבר יכול לעזור, תראה כמה נודניקים כאלו שיש כאן בסביבה, כאילו שהארת הפנים שלי יכולה לשנות משהו. כאילו שאם אני אתייחס בכבוד לאחד מהנערים שמפרים את שלוות השכונה מדי ליל שבת, זה יעזור במשהו. כאילו שלמישהו זה משנה?!?! כן! החיוך ערכו רב. הוא מעשיר את המקבל אותו מבלי לרושש את הנותן אותו…
הנה סיפור שיעזור לנו לחשוב קצת אחרת.
כותבת בשם לורן אייסלי מספרת את סיפורו של סופר השוהה בבית מלון על חוף הים ומחליט לקחת פסק זמן מעבודתו בהליכה לאורך החוף. במרחק מה הוא מבחין באדם, אשר נראה כרוקד על החוף. מתוך סקרנות הוא מחליט לברר את פשר הדבר.
בעוד הוא מתקרב אל הרוקד הוא רואה, כי זהו איש צעיר וכי איננו רוקד כי אם משליך עצמים מהחוף אל תוך האוקיינוס. הוא מתקרב עוד ומגלה כי האיש מרים מהחול כוכבי ים, שאלפים מהם נותרו שם עם בוא השפל, ומשליך אותם חזרה, אחד אחד, אל תוך האוקיינוס. הסופר שואל את האדם מדוע הוא לקח על עצמו מטלה שכזו, והאיש משיב כי אם לא יעשה זאת, כוכבי הים, ללא ספק, ימותו.
בנקודה זו לועג הסופר לאיש ומודיע לו, כי ישנם קילומטרים רבים של חול ועשרות אלפי כוכבי ים, ושלא יתכן כי הוא באמת מאמין שמה שהוא עושה אכן ישנה משהו.
האיש הצעיר עוצר לרגע ומתעמק בטיעון. רגע אחר כך הוא מרים כוכב ים נוסף ובעודו משליך אותו בחזרה לים, הוא אומר לסופר:
"זה משנה…. לאחד הזה!"