הבטחה עתיקת יומין ניתנה לישראל: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד).
"ואף גם זאת", זוהי ההבטחה כלפי כל אותן סכנות שעברו על ישראל במשך שנות גלותו.
במשך מאות בשנים, עמי העולם אינם נותנים את דעתם לנהוג כלפי עם ישראל ביחס אנושי. משאת נפשם ושאיפתם מכוונת רק "לכלותם". בימינם החרב המתנופפת ובשמאלם כל להטוטי ההסחה, החנופה וליבוי יצרים. כך ניגש גם אנטיוכוס לעבודתו וכאשר אין האלימות יכולה להשיג את מטרתה על ידי השמדה פיסית, היא חותרת אליה בדרך של 'רחמים' שטניים ופיתוי, בכדי להמית את קרבנותיה מיתה רוחנית.
תמונה קודרת זו מצטיירת באותה נבואה. ואף על פי כן, אומרת הנבואה, אפילו "בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוקיהם". אף אם גלו מארצם והם שרויים בארץ אויביהם, בנכר, מוקפים סביבם בחומת שנאה ומשטמה – אותי הם לא איבדו. הכל נעצרים מלאי יראת כבוד לנוכח התופעה ההיסטורית של העם הזה. עמידתו המופלאה של העם על אף נגישות ורדיפות אויביו, עירנותו ורעננותו הרוחנית והמוסרית למרות כל הדיכויים והצרות, כל אלו מביאים אותם על כורחם לכלל הודאה, כי על אף הכל ה' עימם, "כי אני ה' אלוקיכם".
העם המפוזר הציג כחידה היסטורית עולמית, מעבר לכל חישוב הגיוני ולכל תקדים היסטורי, כי הכוח המוסרי הוא הכוח הבלעדי הבלתי מנוצח והנצחי בחיי בני האדם והעמים.
הנבואה מדגישה את התמדת הברית בין ה' וישראל, כאשר כוחם של הכשדים, גאוותם של הפרסים, רוחם של היוונים וחרבם של הרומאים, לא יכלו להם לישראל. היא ומוכיחה את רמתם המוסרית והרוחנית הגבוהה של ישראל על אף היותם שרויים בגלות, הרחק מארצם.
מעולם לא היה בכוחה של התרחקות וירידה מוסרית למנוע את צמיחתם של אישים בני עליה, חדורים ברוח ישראל, המצילים את עמם ומעלים אותו משפל רוחני בהיותם למופת בדבריהם ובמעשיהם הנאצלים. האישים הגדולים הללו מקרבים את הרחוקים אל הכרת האמונה, עד שגם האויב משתומם למראה עיניו ומודה שהאלוקים אכן לא עזב את ישראל – "ה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו".
כאשר קמה מלכות החסד הפרסית על הריסות ממלכת בבל, וברוב אדיבותה הזמינה את גולי יהודה להתענג על חמימותה של שמש החצר הפרסית, לא יכלו בני יהודה לעמוד בפני אדיבות זו. תמורת חיוך של חסד מצד מלך בשר ודם, הם נהנו מסעודתו של אחשורוש. סבורים היו כי לנוכח מידה כה מרובה של עין טובה פטורים הם מלשמור אמונים לתורה. עד שבא המן ופקח את עיניהם לראות עד כמה שגו בחלומות השווא מסוכנים. תמיד עם ישראל נשאר בעיניו "עם מפוזר ומפורז" – מבודד ומתבדל מיתר העמים.
ב"ימי המן" אלו, ימים של יהדות למחצה ושנאת ישראל שלמה, מופיע עם ישראל כמקופח לחלוטין בזה ובבא. מחד קיפח את ידידותו של ה', כביכול, ומאידך לא זכה לידידות האדם. כל העמים אשר על שעריהם מתדפק ומבקש להתקבל בתוכם, מוציאים אותו מכללם. כאשר הפר את ברית ה', ועתה הינו תלוש מכל וכל.
ואולם, "ואף גם זאת", אף על פי כן אומר ה': "לא געלתים", בימי המן, כאשר העמדתי להם את מרדכי ואסתר". מרדכי היה "איש יהודי", ששמר אמונים ליהדותו ללא רתיעה בכל הנסיבות, שהיה ונותר אותו יהודי שלם ונאמן בהיותו אחד הגולים ובהיותו דוד המלכה, וכן בהיותו שר המדינה ומשנה למלך. כשם שהיה שותף להצלתם הגשמית של ישראל, כך היה אחד מבוני בניינם הרוחני.
גם אסתר היתה בת יהודיה גאה, אשר בדרכה אל כס המלכות לא שכחה את רוח ישראל ואת החיים היהודיים, שעל ברכיהם חונכה בבית אומנה, ואשר שמרה אמונים ליהדותה גם בהיותה מלכה, תוך כדי סיכון כתר מלכותה וחייה למען עמה.
דור זה, שבחיריו היו מרדכי ואסתר, היה בריא גם בשורשיו וענפיו. רוח ההתנכרות וההתרופפות לא חדרה כה עמוק בקרבו. הדוגמה שנתנו מדרכי ואסתר והשואה האיומה שזמם המן להמיט עליהם – די היה בהן לעורר את כל היהודים אשר במלכות פרס ומדי ולהחדיר בהם הכרה ברורה, עד שזכו ונאמר עליהם: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". שוב מצאו את אורם בתורה ואת שמחתם, ששונם ויקרם במצוותיה.