כל העת נטושה מלחמה מתמדת של הקדוש ברוך הוא נגד עמלק. אך לא יתכן כי הכוונה היא רק לאותם קרבות המתנהלים על ידי בני אדם. אין ספק שזוהי מלחמה בלתי פוסקת של משפט האלוקים, משפט ההיסטוריה, נגד עמלק, המתנהלת לא רק נגד עמלק וצאצאיו, אלא גם מול הגויים הממשיכים במורשת העמלקית, והינם צאצאי עמלק ברוחם ובאופיים.
עמלק היה נינו של עשו. מלחמה זו הנטושה בין קולו של יעקב ובין חרבו של עשו, היא נקודת המחלוקת הניצבת על במת ההיסטוריה בת אלפי השנים.
עם הופעתו של נמרוד, אשר "החל להיות גיבור ציד לפני ה'" (בראשית י', ט'), וללכוד את בני האדם ברשת שלטונו ולרתום אותם אל עגלת שחצנותו והתיימרותו לייצג את הבורא עלי אדמות.
מולו הופיע אברהם המכריז על הצדק. האיש שעתיד לנטוש את ארצו, מולדתו ובית אביו, ולראות את מגמת חייו ותכלית שאיפותיו רק ביעוד האלוקי.
שני נכדיו התאומים של אברהם נפרדו. האחד, יעקב, ראה את יעודו בטיפוח הצדק ומידות טובות. השני, עשיו, ירש את חרבו המגואלת מדם של נמרוד. יורשה של חרב זו הוא עמלק.
עמלק רואה בכח השלטון את קנה המידה היחיד לגדולתם וכבודם של בני אדם. שונא הוא כל רעיון אודות כוח עליון, אשר יש ביכולתו של כל אדם לעבדו ולהתקרב אליו.
עמלק שונא את אברהם, אשר במלחמתו למען הצדק הכניע תחתיו גויים וממלכות, לא בכוח החרב והקשת, אלא בדרכי שלום.
בין שתי גישות אלו נעה ההיסטוריה כמטולטלת. בכדי לא להשאיר כל מקום לספק, שלח ה' את עמו ישראל לבין העמים והעמידו מול שרו של עשו. במשך מאות שנות גלות נאבק עשו עם יעקב, ורק בצליעה על ירכו ניתן ליעקב להמשיך את דרכו עלי אדמות. אך בחלוף הלילה, כשיזרח אורו של יום, עתיד עשו להשמיט את חרבו מידו ולברך ולשבח את השקפת חייו של יעקב.
ישראל היה בודד במדבר. זה עתה עלו ספיקות בלבו: "היש ה' בקרבנו אם אין?" ומיד: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות י"ז, ח'). ברפיון ידיהם הרוחני מוסרי. הם כאילו הזמינו את תגובתו של עמלק.
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים" (ראש השנה כ"ט.).
ה' משרה את שכינתו ביניהם, כל עוד הם ממשיכים בשליחותו של אברהם ומכריזים רק על ניצחון הטוב והישר.
בשורת ניצחון הכח המוסרי חסר הנשק על הכוח הגשמי חגור החרב, היא היעוד של משפחת אברהם, המפרסמת את אלוקותו של הבורא על ידי ניצחון הצדק בעולם. זוהי ההיסטוריה כולה במשך אלפי שנה.
זרי הדפנה אשר העולם מעטר בהם את ראשיהם של רוצחי בני אדם ברוב התלהבותו המסונוורת, ואותה הערצת האלימות – הם הם המנציחים את שלטון האלימות. בהציגם לפני הנוער את דמות הגיבור המנופף את חרבו לא כנושא לתיעוב, אלא כנושא להערצה. הם המחדירים בנפשו של הדור צעיר את ההכרה בקיומה של גורל האלימות, אשר מפניה גם קול המוסר משתתק.
רק כאשר יושלם הניצחון על עמלק, תוכשר הקרקע לכינונה של ממלכת המוסר. רק אז יהיה "שמו של הקב"ה שלם וכסאו שלם".