הלל אמר: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, זו כל התורה".
לכאורה, מהו החידוש? הרי זהו ה"אלף בית" של יחסים חברתיים שכל ילד מתחיל ללמוד!
הלל לא אמר את הדברים רק כדי שישמשו אמצעי להשתלבות יעילה בחברה, אלא כדי שיקיימו אותם כמטרה לעצמה, כמצווה. דבריו מקבילים לדבריו הידועים של ר' עקיבא – "ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה". מצוה זו היא מצוה כללית, אשר מצוות רבות אחרות הן סעיפים פרטיים שלה.
בכל אדם יש שתי נטיות מנוגדות ביחסו לסביבתו. האחת היא האנוכיות או "כח הנטילה". הודות להן שואף האדם למשוך אל תחומו כל מה שמצוי בסביבתו ולהשתלט עליו. הנטיה השניה היא מידת החסד או "כח הנתינה". זוהי השאיפה להביא תועלת לסביבה, לתרום לקידומה ולמילוי חסרונותיה.
קל לטעות בהבחנה בין שתי הנטיות: אדם יכול לדאוג לסביבתו מתוך אנוכיות טהורה. הוא פשוט די אינטלגנטי כדי להבין שדאגה זו משתלמת עבורו. במקרה זה, פעולותיו הן פעולות חסד אך המניע הוא כח הנטילה. מאידך, גם ה"נותן" חייב לעסוק בין השאר בפעולות "אנוכיות", שכן עליו לדאוג לקיומו ולמעמדו שיאפשרו לו לתרום את תרומתו.
התורה מצווה עלינו ללכת בדרכיו של הבורא ולהשתדל לקנות את מידותיו: מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון וכיוצא באלה. במדות אלו כלולה גם מדת החסד, שהרי הבריאה כולה היא לגבי הקב"ה מעשה חסד, כי הוא עצמו אינו זקוק ח"ו לעולם אותו הוא ברא. לכן – האיזון הרצוי הוא, שמדת הנתינה תהיה השולטת ומדת הנטילה משועבדת לה, שכל מגמתו של האדם תהיה להיטיב, ובכח הנטילה הוא ישתמש כדי לדאוג לקיומו, שיאפשר לו למלא את יעודו, או כדי להכיר באמצעותו את שאיפותיו ובעיותיו של הזולת.
ביצוע מושלם של משימה זו הוא ענין קשה מאד, כי אין אדם יכול לשנות את אופיו בלחיצת כפתור. רק יחידים בכל הדורות זוכים להצלחה מלאה בכך. אך אפילו התקדמות כלשהי בכוון הנכון היא בהישג ידו של כל אדם. כנראה גם לשם כך נתנה לנו התורה את "ואהבת לרעך כמוך" כמצוות עשה. קיום מדוקדק של המצווה הזו גם הוא קשה מאד בשלב ראשון, אך כל אדם יכול להתחיל בכך שהוא יימנע מלעשות לחבירו דברים השנואים עליו – כדברי הלל. המקפיד על קיום עקבי של הדברים "מתאמן" ומפעיל את כח הנתינה הקיים בו. כח זה מתגבר והולך – ממש כשם שהשרירים מתפתחים ע"י הפעלתם. עם התגברות כח הנתינה נעשה האדם יותר עירני לגבי הזולת.
לכן אמר הלל לאותו "גר בדרך" שזוהי כל התורה. שמוש נכון ועקבי במפתח זה אכן מביא את האדם ללמוד את כל התורה וקיום מצוותיה וכאשר אדם מגיע לדרגה גבוהה כ"נותן", הרי כל התורה, כולל המצוות שבין אדם למקום, היא בבחינת פירוש לשאיפת הנתינה שלו ביחסו לקב"ה, כי היא מפרשת לו מהו רצון ה'.