סעיף נכבד במשנת החינוך, הוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ז, ב): "גדול שימושה של תורה יותר מלימודה".
באימרה זו מצוי המפתח לתוכנו של החינוך התורני. אילו היתה מערכת החינוך שלנו מבוססת על הקניית ידע בלבד, מסתבר שלא היה מקום להענקת משקל כה נכבד לשימושה של תורה. אף באם היה מדובר בלימוד תיאורטי של רעיונות מוסריים, לא היה מקום להדגשת "שימוש תלמידי חכמים". אולם החינוך היהודי מבוסס בעיקרו לא רק על תוספת ידיעות, אלא על חינוך מעשי להקניית אורחות חיים, ואלו נלמדים ממעשי האדם המלמד, יותר מאשר מפיו ומדבריו.
עיקרון זה מחייב את התלמידים לא להסתפק בשמיעה יבשה של "חומר" נלמד, אלא להתבונן וללמוד את מיכלול דרכי התנהגותו של הרב. כיון שמדובר בלימוד "תורת חיים" שיש ליישמה בפועל, תקף ביותר הכלל של "והיו עיניך רואות את מוריך", שכן הראיה מקרוב היא המעמידה את החניך על צדדי היישום המעשי של התורה הנלמדת.
חז"ל המעלים על נס את "שימושה של תורה יותר מלימודה", מחייבים במידה לא פחותה גם את המלמדים שישמשו מופת וסמל לתלמידיהם. אם אורח חייו של הרב אינו זהה לאשר הוא מלמד, לא זו בלבד שאין לנו ענין ב"חומר" שהוא מלמד, אלא שקלקלתו רבה יותר.
נקודת המוצא לחובת החינוך היא המחוייבות התורנית להמשיך את שלשלת התורה שמסיני, לכן, לא ייתכן שבמסגרת זו יתגלה מצד הרב או האב זלזול כלשהו בקיום המעשי של הנלמד. עינו הבוחנת של התלמיד נשואה להתנהגותם של הוריו ומלמדיו יותר מלהוראותיהם, והוא קולט מיד האם דבריהם אכן מחייבים גם אותם עצמם וגם הם נוהגים לפיהם, או שמא הם מזוייפים מתוכם.