_x000D_ "מעוז צור ישועתי" הפיוט "מעוז צור ישועתי" כולל שבח לבורא על ניסיו, על ישועתו ועל שהצילנו מהגזרות ומהשעבוד בתקופות שונות. הפיוט כולל גם תפילה לבואה של הגאולה השלימה ולבניינו המחודש של בית המקדש.
בפיוט מוזכרות ארבע גלויות שאליהן גלה עם ישראל: מצרים, בבל מדי ויון. גלויות אלו לא נבחרו באופן אקראי. תקופות אלו היו מהותיות לעיצוב דרכו הרוחנית של העם היהודי. והטילו את חותמן על ההיסטוריה היהודית כולה. מכולן עולה התקוה, הפועמת בלבבות לבואו של קץ גלויותינו ושחר הגאולה יפציע לעולם כולו.
_x000D__x000D_
פתיחה
מעוז צור ישועתי – אתה הבורא, דומה לצור – סלע חזק, והינך מושיע את עמך ישראל מהעמים הקמים עליהם לאורך הדורות. מקורו של הביטוי על פי הפסוק: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים ל"א, ג').
לך נאה לשבח – לך נאה להודות ולהלל.
תיכון בית תפילתי – תכונן את בית המקדש, הנקרא בפיהם של הנביאים בית תפילה. שכן בית המקדש היווה מקום התקרבות לה', באמצעות עבודת הקרבנות והתפילה שנאמרה שם מעומק לב.
ושם תודה נזבח – שם, בבית המקדש, בעת בוא הגאולה השלימה וקיבוץ גלויותינו, נקריב לפניך זבחי (קרבנות) תודה על גאולתנו.
לעת תכין מטבח מצר המנבח – נודה לך, לאחר שאתה ה', תכלה את שונאי ישראל הנובחים בזעם וגורמים צרות לישראל.
אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח – אז אחגוג את גמר חנוכת המזבח של בית המקדש בשירים ובמזמורי תהילה.
גלות מצרים
רעות שבעה נפשי – סבלנו ייסורים בגלות מצרים, ונפשנו שבעה שם מרוב צרות. גלות מצרים היתה גלותם הראשונה של ישראל, והם עבדו בה עבודת פרך קשה ביותר.
ביגון כוחי כלה, חיי מררו בקושי – כוחנו אזל במצרים מרוב צער ויגון. מיררו את חיינו בעבודה קשה, בחומר ובלבנים.
בשעבוד מלכות עגלה – היה זה בזמן שעבוד מלכות מצרים, הנקראת "עגלה", על שם יופיה ועושרה של מצרים באותה תקופה.
ובידו הגדולה, הוציא את הסגולה – בידו הגדולה ובזרועו הנטויה הוציא הקב"ה את ישראל, הנחשבים לו כעם סגולה וכאוצר חביב, מארץ מצרים.
חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן במצולה – חיל פרעה וכל זרע מצרים שקעו במעמקי ים סוף כאבנים. היה זה לאחר שהביא הבורא עשר מכות על מצרים, ועם ישראל יצא לחירות באופן ניסי. המצרים המשיכו לרדוף אחריהם, אך הים נבקע. בני ישראל עברו ביבשה, ואילו חיל פרעה ופרשיו טבעו בים סוף.
גלות בבל
דביר קדשו הביאני – לאחר הליכה במדבר סיני במשך ארבעים שנה, הביא הקב"ה את עם ישראל לארץ ישראל, וכעבור תקופת יהושע והשופטים, נבנה בית המקדש, הנקרא "דביר".
וגם שם לא שקטתי – גם שם, בארץ ישראל, לא היתה מנוחה לעם ישראל.
ובא נוגש והגלני – בא נבוכדנצר מלך בבל, הנקרא "נוגש", והגלה אותם לבבל.
כי זרים עבדתי – הסיבה לגלות זו היתה כי עבדתי בארץ ישראל עבודה זרה, שהיא אחד החטאים החמורים ביותר. בית המקדש עמד על תילו מאות שנים, אולם בעקבות חטאי העם, שוב באו חורבן וגלות.
ויין רעל מסכתי – עם ישראל שתה בבבל יין מהול ברעל. דימוי זה בא להביע את העובדה, שלמרות הרווחה היחסית שהיתה להם בבבל, עצם הגלות נחשבה כרעל. שכן הם הורחקו בכח מארצם שחרבה והפכה לשממה.
כמעט שעברתי – בגלות זו בני ישראל כמעט נכחדו מהעולם ונטמעו בגויים.
קץ בבל, זרובבל, לקץ שבעים נושעתי – קץ הישועה מגלות בבל, בתום שבעים שנה, היה על ידי זרובבל בן שאלתיאל מבית דוד. העם החל לשוב בהדרגה לארץ ישראל, ואף בית המקדש השני נבנה בה.
_x000D_
_x000D_
גלות מדי – נס פורים
כרות קומת ברוש ביקש – השונאים ביקשו להרוג את מרדכי המכונה "ברוש", כינוי המביע צדקות וגבהות על פני שאר העם.
אגגי בן המדתא – המן האגגי בן המדתא. היה זה בזמן ממלכות פרס ומדי שניצחו את העם הבבלי, ומלכם אחשוורוש הסכים בעצה אחת עם המן העמלקי להשמיד, חלילה, את כל העם היהודי.
ונהיתה לו לפח ולמוקש – רצונו של המן לפגוע במרדכי הביא למפלתו.
וגאותו נשבתה – הושם קץ להתנשאותו. נס חג הפורים מסופר במגילת אסתר, ושם ניכרת יד ה' המושיעה את עמו ישראל מצרתו.
ראש ימיני נשאת – אתה ה', גידלת את מרדכי, הנקרא "איש ימיני", אשר הפך לשר חשוב והרבה לפעול למען העם.
ואויב שמו מחית – את שם המן, אויבו של עם ישראל, כילית מן העולם.
רב בניו וקניניו, על העץ תלית – גאוות המן על רוב בניו ועושרו נשבתה, כשנתלה על העץ.
גלות יוון – נס חנוכה
יונים נקבצו עלי – עתה מתייחס הפיוט לנס חנוכה עצמו. היוונים התאספו למלחמה על ישראל.
אזי בימי חשמנים – בימי החשמונאים, בתקופת בית המקדש השני. בעקבות גזירות קשות שגזרו היוונים על העם, ששיאן היה בימי אנטיוכוס, פרץ מרד בראשות משפחת הכהנים החשמונאים. חיל המצב היוני בארץ הובס, והיוונים הזעיקו את חיל האימפריה הגדול.
ופרצו חומות מגדלי – היוונים פרצו שלוש עשרה פרצות בסורג שהיה מסביב למקדש, לפנים מחומת הר הבית. מטרתם היתה להחדיר עבודת אלילים לכל הארץ, ואפילו לתוככי בית המקדש.
וטמאו כל השמנים – כשנכנסו היוונים להיכל, טימאו את כל השמנים שהיו מיועדים להדלקה במנורת בית המקדש.
ומנותר קנקנים – מן השמן שנשאר בקנקן היחיד הטהור, שמצאו המכבים בבית המקדש.
נעשה נס לשושנים – נעשה נס לישראל, שנקראו "שושנים", שם המורה על האהבה הגדולה שרוחש להם הבורא.
בני בינה – חכמי ישראל שחיו באותו דור, אלה חכמי הסנהדרין שהורו את התורה לדור כולו.
ימי שמונה, קבעו שיר ורננים – קבעו את שמונת הימים – החל מיום כ"ה בכסלו, כדי להודות ולהלל לה' על ניסיו ועל נפלאותיו.
תפילה לגאולה העתידה
חשוף זרוע קדשך – גלה, ה', את כוחך ואת זרועך הנטויה במטרה להגן תמיד ולהושיע את העם.
וקרב קץ הישועה – וקרב לנו את הגאולה, שהיא קץ הגלות ובואה של הישועה הסופית והשלימה.
נקום נקמת דם עבדיך, מאומה הרשעה – נקום ה' את דם בני ישראל עבדיך, מן הממלכות הרצחניות, שכה פגעו בעמנו לאורך כל שנות קיום העם.
כי ארכה לנו השעה – כי תקופת הגלות התארכה לנו מאד.
ואין קץ לימי הרעה – עדיין לא תמו הגלות וימי הרעה, ולכן אנו מבקשים:
דחה אדמון, בצל צלמון – הפל, ה', את הגויים בני עשו, הנקרא בתורה "אדמוני", לגיהנום הנקרא "צלמון", ושם יענשו על רשעתם.
הקם לנו רועה שבעה – הבא לנו את שבעת המנהיגים, רועי ישראל, כפי שאומר הנביא: "והקימונו עליו שבעה רועים" (מיכה ה', ד'). חז"ל מבארים: מי הם שבעת הרועים: דוד באמצע, אדם, שת ומתושלח מימינו, אברהם, יעקב ומשה משמאלו (מסכת סוכה נ"ב, ב'). תקומתם של רועי ישראל, המדריכים את עמנו בדרכו לאורך הדורות, מסמלת את תקומתו הגדולה של העם לנצח.