לא מכבר פגשתי בהורה שהצליח להשליט את מרותו על בנו באופן מוחלט. הילד החושש מאביו ה"מפחיד", עושה את דבריו ללא ציוץ. כל פקודה היוצאת מפי אביו מתבצעת מיידית על ידי הבן.
האב המאושר משוכנע שהצליח לחנך את בנו. הוא גאה בכך שהילד עושה את רצונו מיד, ומציית לכל דבריו.
המסתכל על הילד מהצד מבחין בילד מפוחד, המתנהג כבעל חי מאולף והירא ממכת השוט של בעליו, אבל אינו ילד מחונך.
ילד כזה העתיד להשתחרר מרשותו של האב ידמה לסיר לחץ שנפתח תוך כדי בישול, כל מה שנכלא ודוכא משך שנים עלול להתפרץ בצורה לא מבוקרת ומסוכנת. זה אינו חינוך. חינוך אמיתי אינו אלא זה המביא לידי הפנמה, המרגיל את הילד לבחור בטוב מתוך רצון והבנה. גם כאשר יש צורך להעניש, יש לזכור כי העונש אינו אמצעי לכפיה או לדיכוי, אלא תזכורת לדרך הנכונה ולבחירה הישרה.
בספר "אהל יעקב ולאה" הובהרה שלילת הדרך הראשונה מתוך המקראות:
בתהלים נאמר (תהלים ל"ב, ט'): "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במתג ורסן עדיו לבלום בל קרב אליך", כלומר אל תהיו כסוס ופרד שמנהיגים אותם בלא הבנה משלהם, ובולמים אותם ברסן.
ונאמר עוד: "שוט לסוס, מתג לחמור, ושבט לגו כסילים" (משלי כ"ו, ג'). כלומר רק אדם שאין לצפות ממנו להבנה, כסוס וחמור, ניתן להנהיגו באמצעי לחץ חיצוניים דוגמת 'מתג ורסן'.
וכשם שהמתג והרסן אינם משפיעים אלא בשעה שהבעלים מושך בהם, ובטבע הסוס לא השתנה דבר. כך הכסיל אינו מושפע בפנימיותו, שכן בשעה שלוחצים עליו הוא אכן פועל כמצופה, אולם לאחר מכן הוא חוזר לסורו.
אם נסתפק באמצעים חינוכיים הדומים ל'מתג ורסן', ולא נדע לעורר את מחשבתו ורצונו של הילד לטובה, לא נקיים את מצוות חינוך, שתכליתה שהטוב יקבע בנפש הילד, והוא ימשיך בעצמו בדרך שמוליכים אותו עתה. ככתוב "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי י"ב, ו').
אם הדגש בחינוך אכן יהיה על הפנמה, על מציאת דרכים לעורר את הילד לבחירה בטוב, לגרום לו להבין כי הרצון לדבוק טוב יוביל אותו לדרך טובה יותר, קיים סיכוי שהחינוך אכן יתן פירות.
נפש הילד רכה היא, בידינו לכוונה אל הדרך הטובה והישרה, בדיוק כפי שניתן לכוון את צמיחתו הישרה של שתיל רך בעזרת מקל ישר. כך יש לחשוב מהן הדרכים שבעזרתן נוכל לכוון את ילדינו לצמיחה ישרה.