המצוות והאיסורים שבתורה ניתנו לנו על ידי בורא העולם. הם מוכתבים על ידי שכל אלוקי. לא יתכן שאדם הקרוץ מחומר יוכל להבין בשכלו את מלוא משמעותן של המצוות.

אמנם התורה יכלה לגלות לנו ולהסביר במפורש את טעמיהם של כל המצוות והאיסורים, כפי שעשתה במספר מצוות, לדוגמה: במצוות סוכה נאמר: "בסוכות תשבו… כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ד) ועוד, אולם התורה נמנעה מלעשות זאת מטעמים שונים. נציין אחד הטעמים.

אילו כתבה התורה בכל איסור ואת טעמו, היו האנשים אומרים במקרה זה או אחר: אם זו היא סיבת איסור פלוני – עבורי הסיבה אינה רלוונטית, אם מחמתו של חשש זה נאסר הדבר – אצלי אין חשש שהדבר יקרה.

החכם מכל אדם, שלמה המלך, הגיב באופן דומה לגבי איסור ריבוי נשים למלך, שבו כתבה התורה את הטעם: "פן יסירו את לבבו". אמר שלמה על כך: אצלי חשש זה אינו קיים, ומכך הסיק שאיסור ריבוי נשים לא נאמר לגביו. התוצאה היתה: הוא טעה ונכשל בדבר שהיה סבור שלא יכשל בו. כמו כן, לגבי איסור ריבוי סוסים למלך, מובא בתורה טעם שהדבר יגרום את שיבת יהודים למצרים, כי שם היה מקור הסוסים, ולצורך קניית סוסים רבים יצטרכו ליסד שם מושבת יהודים, אשר יעסקו ביבוא זה. אמר שלמה המלך כי דבר זה לא יקרה, וגם כאן הוא טעה. אילו לא נכתבו הטעמים לשני איסורים אלו, לא היה שלמה המלך מסיק מסקנות אלו. הדוגמאות שהבאנו מסבירות מדוע נמנעה התורה מכתיבת טעמי המצוות. מטרתה היתה למנוע כשלונות דוגמת אלו שאירעו לשלמה.

עם ישראל, האמון על קיום המצוות, חש בסגולתן ובתרומתן לחייו, אולם הטעמים הייחודיים של כל מצוה לא נאמרו לו במפורש. יש לדלות אותם לאחר לימוד מעמיק, וגם בתחום זה הנסתר מרובה על הגלוי. אמונה איתנה בה', נותן המצוות, היא המדריכה את היהודי בדרכו הרוחנית.

זאת ועוד, על כל אדם מישראל להיות חדור בהתבטלות גמורה כלפי צו התורה. התבטלות זו משמעותה לא לנסות להכניס את התורה למסגרת הצרה של בינת-אנוש, אלא להיפך, להתאים את התבונה האנושית לדעת התורה. התורה הינה התגלמות נפלאה של רצון ה', ולכן, מעצם טיבה היא נעלמת מעיני כל חי. מאליו מובן, שהאדם לא יוכל להבין את מלוא ערכה וטיבה, גם אם מדובר באדם חכם שדעתו רחבה ועינו פקוחה לצפות בנסתרות. מכל מקום, הרי רק בשר ודם הוא ושכלו מוגבל, כיצד איפוא הוא מתיימר להקיף את דעת ה' האינסופית.

לא זו בלבד שמשימה זו הינה בלתי אפשרית, אלא שעצם היומרה להבין כל דבר על פי דעתו הפעוטה של האדם, אין לה מקום.

עיקרון זה רמוז במשא הארון שהוטל על בני קהת. זכות גדולה היא לאדם לעשות זאת, ולא כל אחד זכה לשאת את ארון הברית. אולם התפקיד האנושי מסתיים בנכונות להטות שכם לנשיאת הארון. מכאן ואילך, העובדה היא שלא האדם הוא הנושא, אלא להיפך, הארון נושא היה את נושאיו. מגמת פניו של האדם צריכה להיות שהוא עצמו יימצא ראוי לכך שהארון יישא אותו, מתוך הכרה שאין לו מה לתרום לארון.

_x000D_

נשיאת ארון הברית משמשת לנו כמשל ביחסינו ללימוד התורה ולהבנתה. לא אנו נושאים את התורה, אין היא זקוקה כלל להמלצה מפינו שאמנם דבריה מובנים ועמוקים, אנו הם אלו הזקוקים לטל התחיה של התורה, ועל ידי ההגות בתורה וההעמקה בה, זוכה האדם לקרב את שכלו לשכל התורה ולהנות מאורה.