לפני מתן התשובה חשוב להדגיש שאדם שנולד כיהודי אינו יוצא מכלל ישראל לעולם. הוא ממשיך להחשב תמיד כיהודי, וכל אקט שיעשה לא יוכל, עפ"י השקפת היהדות, לנתקו מהאומה.
אלו הן העובדות מחד, אבל מאידך, היהדות מביטה בחומרה רבה מאוד על אדם המחלל שבת, וביחוד כאשר הוא מחלל את השבת בפרהסיה, לפני רבים. יש לכך מספר סיבות. הראשונה בהן היא החומרה הרבה שמתייחסת בה ההלכה לאיסור חילול שבת. מחלל השבת פוגע פגיעה אנושה במערכת ההלכתית.
אתעכב בתשובתי על ההיבט הסימבולי שגם לו יש משקל רב בנושא הנידון:
בחיי יחיד ובחיי עם מצויים מושגים מוסכמים וערכים מקובלים שהפורץ גדר בהם, נחשב כמי שהוציא את עצמו מן הכלל.
לדוגמא, שריפת דגל נחשבת כמעשה חמור ביותר. הוסכם ע"י כלל העם שהדגל מסמל את הערכים היקרים לעם, ומי שפוגע בו נחשב כמכריז שערכים אלו אינם לרוחו, ונוגדים את השקפתו.
השבת הפכה לאות ולסמל של עם ישראל. במשך אלפי שנים, גם בתקופות צרה וצוקה, מסר העם את נפשו על שמירת השבת. בשומרו שבת הכריז עמנו, שהוא מאמין בה' שברא את העולם בששת ימי המעשה, ושבת ביום השביעי. הכרזה זו כוללת את ההכרה שאנו ברואי הבורא, והוא העניק לנו את תורתו בהר סיני.
אדם שמטעמי נוחות וכדומה "שורף את הדגל", וביחוד כאשר הוא עושה זאת ברבים ללא תחושת בושה כלשהי, מכריז קבל-עם שאין לו כל קשר עם מורשת השבת, עם ערכיה ומטענה הרוחני. יתכן אמנם שהוא נסחף אחר מוסכמות החברה שהוא חי בה, ואיננו מתכוון בלבו לדרוס בגאווה את ערכי היום הקדוש, אולם בפועל במעשה זה הוא מנתק את עצמו ממסורת הדורות הארוכה, כולל מסורת אבות אבותיו, ששמרו על השבת מכל משמר.