חלק ניכר מתורתה ומצוותיה של היהדות מכוון להשגת הישגים ולהתעלות בלתי פוסקת בתחום השליטה העצמית. אולם קיים הבדל מהותי בין הפקירים ההודיים ובין תורת ישראל. ההודים מגיעים ע"י תירגולים לשליטה על כוחות גופם. מצויים גם אנשים המסוגלים לשלוט על רגשותיהם. ביהדות מופנים הדברים לרובד שונה לחלוטין.
האדם נברא עם תכונות נפש רבות. חלקן תכונות טובות כחמלה, טוב לב, ישרות ועוד, וחלקן תכונות שליליות כאכזריות, חוסר יושר ועוד. ה', בורא האדם, רוצה שהאדם, נזר הבריאה, יגיע לשיא. לשם כך הוא יטפח את התכונות החיוביות לאורך כל ימי חייו מחד, וילחם נגד המידות הבלתי רצויות ויכניע אותן, מאידך.
דרכי הפעולה במישור זה הן המצוות שנצטווינו לקיים. אביא מספר דוגמאות: אדם המשכים קום כדי להתפלל, מטפח את מידת הזריזות, ונלחם בעצלות המנסה לשכנעו שישאר במיטתו. אדם הנותן צדקה לעני, מגדיל את מידת הנדיבות הנטועה בנפשו, ונאבק במידת הקמצנות שמטרתה למנוע ממנו להפרד מממונו. אדם שהעליבו אותו ואינו עונה כלל למחרפיו, מכניע את מידת הכעס. אדם העושה חיל, ולמרות הצלחותיו נותר עניו, גובר על מידת הגאוה הבלתי-רצויה ועוד ועוד.
דוגמאות רבות מספור ניתן להביא מכל מצבי החיים. הן מוכיחות על מהלך חיים שכולו מכוון לשליטה עצמית.
נכון, היהודי אינו "בולע" גחלים, ואינו מהלך על מסמרים, אולם הוא חי לאורה של שליטה עצמית. דרכה של תורה מובילה אותו להיכל השליטה.
בתורתם של חכמי ישראל מצאנו, שמלך אמיתי אינו בדווקא מלך המושל על עמו, וכל אנשיו עושים את רצונו. המלך בה"א הידיעה הוא אדם השולט על כוחות נפשו. הוא מכוון אותם, קובע את גודלם ומאזן אותם. הוא מולך על הממלכה החשובה ביותר – על עצמו!
מי שזכה להתקרב לגדולי תורה ולצדיקי אמת ולבחון מקרוב את תהלוכות חייהם, נוכח לדעת עד כמה הם הצליחו לעדן את מידות נפשם, להגדיל ולפאר את המידות הטובות ולהכניע את המידות השליליות. בדרך זו הם מתקרבים לבורא שכולו הטבה וחסד. הם מתדמים לבורא המעוניין שברואיו ילכו בדרכיו, בדרך ההטבה והחסד.