הדימוי מעורר מחשבות, ובהחלט ניתן למצוא קווי דמיון בין המאורע המתואר בנביא ובין המתרחש בתקופתנו.
מלחמת דוד וגלית הפכה לסמל. במלחמה זו החלש אינו נרתע, ויוצא להיאבק בחזק ממנו. לעתים מאבק זה מתנהל כמעט ללא סיכוי וללא תקוה, אך למרות כל הציפיות מתרחש הסיום המפתיע! החלש והנדכה, השפל והמעונה, גובר על העומדים מולו, ומצליח להגיע למטרתו.
עם ישראל לאורך כל הדורות, וגם בדורנו, עומד מול רבים וחזקים המעוניינים להשמידו. בחסד ה' ממרומים, למרות המכות הקשות שהוא סופג לא אחת, עמנו יוצא מהקרב בכוחות מחודשים וממשיך בדרכו, ואילו העמים האחרים נעלמים אי שם בין דפי ההסטוריה השכוחים.
גם כיום, מבחינה סטטיסטית והגיונית כאחת, אפשרות העמידה שלנו מול כל כך הרבה אויבים ושונאים הינה כמעט בלתי הגיונית. אין זאת אלא שזכויות עם ישראל ותפילותיהם של כשרי ישראל הן העומדות לישראל בעת צרתם. ממרומים שולחים לנו עזרה, ישועה ונחמה. כדוד בשעתו, אנו נעזרים בצור ישראל ומושיעו בעת צרה.
קיים מישור נוסף, מעניין מאוד, בו קיימת הקבלה למלחמת דוד וגלית:
דעה שטחית היא שבמלחמת-הביניים ההיא בין דוד לגלית התייצב כוח רוחני מול כוח גופני גרידא.
למעשה, הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. גם בגלית קיים יסוד ערכי בולט. ראשית, הוא רוצה למנוע שפיכות דמים ללא צורך, ומציע להסתפק במלחמת ביניים. בדבריו איננו שומעים את קולו של אדם היודע רק צחצוח חרבות, אלא גם את קולו של אדם היודע לדבר בדעת ובתבונה. גלית קורא אל מערכות ישראל: "למה תצאו לערוך מלחמה, הלא אנכי הפלשתי, ואתם עבדים לשאול". הוא הולך ומונה כמה מלחמות עשה, ובכמה נצחונות ניצח, ובכל זאת עדיין לא הגיע להיות אלוף ונשיא. הוא משתתף במלחמות עמו כפטריוט פלישתי חופשי. אין מכריחים אותו להילחם, ואין הוא דורש גמול על כך. וזאת בעוד שבמערכות ישראל דרושים אמצעים חיצוניים כדי לעורר את האנשים למעשי גבורה. גם במלחמה זו הוכרז, כי האיש אשר יכה את גלית, יתוגמל ע"י שאול במתנות גדולות, "ואת ביתו יעשה חפשי בישראל".
הרבה טענות בפי גלית. במשך ארבעים יום יש לו מה להשמיע. הוא מסתייע בכל הנימוקים האפשריים ובונה תיאוריות המבוססות על עובדות ועל הגיון, תאוריות המשפילות את מערכות ישראל, מערכות אלוקים חיים.
דבריו של גלית הפלשתי הכניסו מורך ויראה בלב המלך והעם. דברי הפלשתי היו מוצקים לא פחות משריונו. אין הגיון אנושי שיוכל לנצחו בדברים, ואין כוח אנושי שיוכל להתיצב כנגדו במערכה. לפי תנאי המציאות מובטח לו הנצחון.
מול ההגיון, החכמה והגבורה גם יחד יוצא דוד בכוח שלמעלה מכל הגיון ושיקול דעת. כנגד אמת המציאות הוא יוצא באמת נבואית, אמיתו של עם ישראל: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה' צב-אות, אלקי מערכות ישראל אשר חרפת".
בין דבריו היפים של גלית מבצבץ למרות הכל האני הפרטי שלו: אני הפלשתי-בה"א הידיעה, שניצחתי פה וניצחתי שם. לעומתו דוד נקי לחלוטין מכל פנייה עצמית, כולו דבקות במי 'שאמר והיה העולם'. גלית מחזיק מעמד ארבעים יום, ומפיל את חיתתו על ישראל, עד שדוד מנצחו.
מלחמת גלית ודוד איננה תופעה בודדת בתולדות ישראל. משתקפת בה המלחמה הנטושה בין אומות העולם לבין עם ישראל לאורך כל ההסטוריה. לא ייפלא אפוא, שלמלחמה זו נשארה דוגמא לדורות.
בכל זמן ובכל מקום עמדה נגדנו במערכה רוחו של גלית הפלשתי. לצדה נצבו תמיד הגבורה, ההגיון והאמת השטחית. אולם האמת העמוקה הובעה בספר התהלים. מאמת זו ינק עם ישראל את כוח קיומו.
דוד, שגבר על גלית, הביע את הגיגי לבו בספר תהלים שכתב. מחשבות האמונה והדבקות בה' שנכתב בהן ספר תהלים, הן הן המחשבות שגברו על גלית הפלישתי, והביאו ישועה לעם ישראל.
גם כיום מנקודת מבט שטחית צודקים הפלשטינאים, הם מתהדרים בשמם כאילו הם צאצאי הפלישתים, יושבי הארץ הקדומים. מכונת התעמולה הפלשטינאית עובדת במלוא הקצב. רבים, רבים מעמי העולם הולכים שולל אחר תעמולה שטחית זו המתיימרת לדבר בשם וכבייכול נלחמת נגד הדיכוי ולמען השלום.
קשה מאוד מאוד לשכנע את אומות העולם בצדקת דרכנו. צדקת עם ישראל נובעת מרבדים עמוקים ביותר של אמונה ונצחיות, של רדיפת שלום אמיתית ואמת נבואית.
אמת זו כמעט ואין לה 'קונים' ברחבי העולם. אולם מובטחים אנו שדוד יישאר חי וקיים לנצח, ואילו גלית וממשיכי דרכו ייהפכו לאפיזודה חולפת.