האמונה קובעת שהכל מתנהג ומתנהל בהתאם להשגחתו התמידית של הבורא, ללא יוצא מן הכלל. האמונה קובעת שאין אירוע המתרחש במקרה, ללא הכוונת הבורא הן לטוב – בתורת שכר, והן להיפך ח"ו בתורת עונש.
משמעות השגחה זו היא שכל העולם נתון תחת הנהגתו והשגחתו התמידית של ה'. כל המתרחש בעולם, ליחיד או לרבים, הכל הוא בגזירת עליון. אילו זכינו, הכל היה מתרחש בפרסום ובגלוי, כפי שאמנם היה בזמן שבית המקדש היה קיים, ובני האדם היו יודעים את כוונת ה' ואת מטרותיו באמצעות הנביאים או האורים ותומים. עכשיו שלא זכינו, עלינו להתחזק באמונה ולדעת שמשפטי ה' לא בטלו, והכל מכוון משמים.
כשיחיה האדם על פי ידיעה זו – שהכל מתנהל מן השמים – הוא ינצל ע"י כך מרוב מידות הנפש הרעות, מהנקימה ומהנטירה, ממידת הקינאה וכן משאר נושאי התרעומת הרווחים לרוב בין אדם לחבירו. מקובל בעולם שכאשר אדם נתקל בתקלה או במקרה מצער הוא תולה את המתרחש באשמת חבריו או באשמת בני ביתו וכדומה. העצה היחידה להנצל מגישה זו היא להפנים בלב את הידיעה שאין אדם נוקף אצבעו למטה, אלא אם כן מכריזים על כך בפמליה של מעלה. במקום לתלות את המקר המצער באשמת אחרים, הוא יתלה את האשמה בעוונותיו, ויחזק את אמונתו בה' מתוך הכרה ש"כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שה' עושה – הוא לטובה).
לא זו בלבד, אלא שאף אם אדם כלשהו גרם לו נזק בגופו או בממונו הוא לא יתרעם עליו, שהרי מהו המקום לשנאה או לתרעומת, כאשר הוא מכיר ויודע שמזונותיו של האדם קצובים לו מן השמים, ואין אדם מסוגל לגעת במה שמוכן לחבירו אפילו כמלוא נימה, ומה שנקצב עבורו לא יתכן לגזול ממנו, וביד ה' יתברך להשלים.
מאידך, מה שלא נקצב לו, בין כך ובין כך לא ישאר ברשותו. כמו כן, אם אדם ביקש מחברו להלוות לו מעות, וחברו לא רצה למלא את בקשתו, אל לו להתרעם עליו, שהרי הסיבה העיקרית לכך היא שטובה זו לא נקצבה לו מהקב"ה. בדרך זו ינצל האדם גם ממידת הקנאה. כי הבוטח בה' יודע שכל אחד מודרך ומושגח מה' היודע תעלומות בני האדם ומתאים את המגיע לכל אחד בהתאם למעשיו, ובהתאם לשורש נשמתו הוא מעניק לו את המגיע לו בדייקנות נפלאה.
ידועים הם דברי רבי אברהם אבן עזרא: "כמו שלא יתאוה שיהיו לא כנפיים כעוף השמים, כן ישים אל לבו מה שה' יתברך לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכוחו, על כן יבטח בה' וישמח בחלקו".
לו ידעו האנשים שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא, והכל מה' הוא, אם הם היו מחדירים אמיתות אלו לליבם, הם לא היו מצטערים כלל לנוכח הטובה הנופלת בחלקם של חבריהם.
האמונה, הבטחון בה' והתחושה שהוא זה שמנווט את העולם על כל פרטיו, משמשים כמזור לתחלואי החברה, למידות האנושיות ולמחיצות שגבהו בין בני האדם. עולם האמונה הינו עולם שטוב לחיות בו, הוא בונה חיי חברה תקינים ומלאי תקווה.