שנת היובל הינה שנה של מהפך, שנה של חזרה למקור. שנה בה העבדים משתחררים מעול אדוניהם ושבים אל משפחותיהם. שנה שבה השדות המכורים חוזרים לבעליהם, והאנשים שבים איש אל אחוזתו.
"והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כ"ה, ח'-י"א).
לו היו שואלים אותנו: מהו השם המתאים ביותר לשנה זו? מן הסתם, היינו מציעים: שנת דרור, שנת חירות ופדות וכדומה.
ומה שמה? יובל שמה. היובל הוא שם נרדף לשופר, השנה נקראת על שם תקיעת השופר. כלום אין זה מוזר לקרוא לכל השנה שמתחוללים בה מאורעות כה כבירים, על שם תקיעת השופר של יום הכיפורים?
אמנם ההסבר לכך שכן שתי מגמות כלולות בתקיעת השופר. יש תקיעת שופר למלחמה, להתראה, כפי שנאמר: "הייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג', ו'). זוהי תקיעה של כוננות ודריכות.
לעומתה, קיימת תקיעת שופר של רגיעה, של דרור, כדוגמת התקיעות שהיו תוקעים בערב שבת כדי להפסיק את המלאכה בשדות ולקרוא לעובדים לבוא העירה (מסכת שבת).
לתקיעת השופר המסמלת את השיבה הביתה ואת הדרור, קראו "יובל". כפי שנאמר בסיומו של מעמד הר סיני, שבמהלכו נאסר לעלות להר: "במשוך היובל, המה יעלו בהר" (שמות י"ט, י"ג). היובל מסמל את תחילתו של מצב חדש.
תקיעות שופר אלו סימלו את החירות של שנת היובל, את הדרור של העבדים ושל השדות, את העובדה שכל אדם שב אל נחלת אבותיו. קריאת השנה כולה בשם זה משייכת את השנה למאורעות נוספים בחיי עם ישראל הקשורים לחירות האמיתית.
הדברים אקטואליים מאד גם לגבינו. בית המקדש חרב, העם גלה מארצו. זכינו בדורות האחרונים לקיבוץ גלויות, אולם טרם נבנה בית המקדש וטרם זכינו לגאולה השלימה.
מצפים אנו ליום הגדול, היום שבו ייפתח עידן חדש. מתפללים אנו ומבקשים: "אלקינו ואלקי אבותינו, תקע בשופר גדול לחירותנו". וכן נאמר בנביא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים (ישעיה כ"ז, י"ג).
ביום ההוא, ביום הגאולה הקרובה, נשמע את התקיעה של השופר הגדול, השופר שיקרא לכולנו לשוב "הביתה".
הביתה – לארץ ישראל. הביתה – אל המורשת, לחיק האמונה, לצילו של הקדוש ברוך הוא, לתורתו ולמצוותיו.
יהיה זה שופר של דרור, שופר של שיבה לעצמיותנו ולשורשינו!
במהרה בימינו!