הצרעת הינה למעשה, איתות ממרום. כדי לבאר ולהמחיש את הדברים נפתח בפרשה אחרת בתורה, אשר גם בה הופיעו איתותים שמיימיים:
בלעם יקד מרוב תשוקה להמיט אסון על עם ישראל ולהביא עליו קללה, אולם מלאך ה' ניצב מולו כדי להפריע לו בדרכו. המלאך נראה לעיני האתון בלבד, ובעקבות כך היא סטתה מן הדרך. חרה אף בלעם באתון והוא היכה אותה. שוב ראתה האתון את המלאך, נלחצה אל הגדר ולחצה את רגלו. הוא שב והיכה אותה בשנית בשצף קצף, ואז ראתה שוב את המלאך ורבצה תחתיה. "לו יש חרב בידי", צעק בלעם, "כי עתה הרגתיך!" (במדבר כ"ב, כ"ט).
לפתע נפקחו עיניו והוא הבחין במלאך. הבין הכול ואמר: "חטאתי, כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי" (במדבר כ"ב, ל"ד).
נשאלת השאלה: כלום היה עליו לנחש שעומד למולו מלאך?
התשובה היא: כן! אם אדם רואה 'שלא הולך לו', אם הוא נכשל פעם אחר פעם, עליו להבין שמאותתים לו מן השמים! עליו לשים לב ולהסיק מסקנות. פעלה כאן מערכת איתותים שהלכה והתגברה, הלכה והחריפה.
ניתן ללמוד מכאן כלל גדול. אם הקדוש ברוך הוא מאותת לאיש רע מעללים, על אחת כמה וכמה שהוא מאותת לבניו האהובים, לכל יהודי ויהודי!
נגע הצרעת, מלבד עונשו העצמי, נורא הוא שבעתיים לנוכח העובדה שהמצורע מופרש ממשפחתו ומנותק מעירו: "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג, מ"ו). בגדיו פרומים, ראשו פרוע, על שפם יעטה, ו"טמא טמא יקרא".
כיצד הגיע לכך? מדוע ניחתה עליו מכה זו? שלושת סוגי הנגעים – שלושה שלבים הם. ראשית מופיעים נגעי בתים. לאחר מכן, אם החוטא עדיין לא שב מדרכו, באים נגעי בגדים, ורק לבסוף מופיעים עליו נגעי אדם. זוהי מערכת של איתותים ואזהרות.
משל למה הדבר דומה? לזה המתקרב לשטח צבאי סגור. בתחילה, מזהיר אותו השלט. הוא מתעלם ממנו ומגיע לגדר. באם יפרוץ אותה, ייתקל במשמר. הם יקראו לו לעצור. באם יתעלם מהם, הם יירו באוויר. ימשיך ויתקדם, יירו לעבר רגליו, ימשיך להתקדם, יקרה הגרוע מכל!
אנו בנים אהובים של הבורא, ודווקא משום כך הוא תובע מאיתנו יותר. אם איננו מתנהגים כיאות, הקדוש ברוך הוא מאותת לנו. מי שישים לב, יטה אוזן ויהיה ער למתרחש, יבחין באיתות! האיתות נובע מאהבה, מרצון עליון לסייע לנו.