הממצאים הטמונים בפרשה ובמפרשיה אודות חיי העובר ברחם אמו, נחשפו ואומתו רק בדור האחרון, דור האולטרה סאונד.
פסוקי המפתח הם:
"אשה כי תזריע וילדה זכר… וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ב'-ג').
על המושג "תזריע וילדה זכר", קובע התלמוד: "איש מזריע תחילה – יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר" (ברכות דף ס'). הפסוק קובע קביעה מדעית שאוששה רק בעשורים האחרונים. קביעה זו רואה קשר ברור בין ההתנהגות בשעת ההפריה לבין קביעת מינו של הילוד.
בקביעה זו טמונה עוד אמת מדעית. היא באה לידי ביטוי בקטע התלמודי הבא:
"שלשה שותפים יש באדם. אביו… אמו… והקב"ה נותן בו רוח נשמה" (נדה דף ל"א, א').
מידע זה של חז"ל, על שותפות ההורים ביצירת הוולד, בולט מאד על רקע העובדה, שאמת זו התגלתה למדע רק בשנת 1875. עד אז התפלגו אנשי המדע בין האמונה שהאם היא היוצרת את הולד לבין הטענה שהיא יצירתו של האב.
נמצא, שבמובן העקרוני צדקו חכמינו, שקבעו כ-1500 שנה לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הולד, ולא בהתהוותו בלבד.
ועוד פיסת מידע מדעית הקשורה לשותף הראשי המעניק את הנשמה:
"בסתירה גמורה להשקפה זו (של אריסטו), הם (הכוונה לחז"ל) מקבלים את הדעה (הנכונה) שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה ("משעת פקידה ניתנת בו נשמה" –סנהדרין ל"א). ובזה הקדימו בהרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה, מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי, ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם, עד ראשית התקופה החדשה" (האנציקלופדיה העברית, כרך ג' עמוד 88, ערך אמבריולוגיה).
ומכאן, אל הקביעה בדברי חז"ל בדבר מציאותה של תודעת העובר:
"דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אימו… צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו… ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים" (נדה דף ל', ב').
הרעיון כי עובר בן ששה חודשים הוא בעל תודעה, היה בעבר הקרוב מעורר תגובות לעג. היום, עובדה זו מקובלת על רבים. ככל שטכניקות המדע שלנו משתפרות, יש להניח שקו המידע יעמוד על שלושה או אפילו שני חדשים.
מסקנת הדברים ברורה. תודעת העובר מפותחת הרבה מעבר למה שיכולנו לשער ולהאמין. עובדה שהיתה ידועה לחז"ל, כפי שאנו רואים במאמר התלמודי הבא:
"ומלמדין אותו כל התורה כולה. כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח כל התורה כולה" (נדה ל', א).
למרבה הפלא, גם השכחה, זו המוזכרת במאמר התלמודי, התגלתה בשנים האחרונות על ידי המדע. לאחר שד"ר תומס ורני מתאר בספרו את כח זכרונו של העובר, הוא מתייחס גם לשכחה המאפיינת את התינוק עם הופעתו בעולמנו.
נתייחס עתה להמשך הפסוק: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו":
"לתינוק שזה עתה נולד, יש רגישות מיוחדת מאד לדימום בין היום השני ליום החמישי לאחר לידתו… שטפי דם בזמן זה, הם לפעמים חזקים למדי, ועלולים לגרום נזק רציני לאיברים הפנימיים, בעיקר למוח, ואף לגרום מוות בגלל הלם ואבדן דם" ("הולט פדיאטריקס" מהדורה 12, עמ' 125-126).
הנטיה לשטף דם נעוצה בעובדה שהיסוד החשוב לקרישת הדם, ויטמין K, אינו נוצר בכמות מספקת עד היום השביעי בחיי התינוק. ברור אם כן, שהיום הבטוח הראשון לביצוע המילה הוא היום השמיני כפי שמצווה התורה: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב, ג').
חומר שני, הנחוץ גם הוא לקרישת דם תקינה הוא הפרותרומבין. כמות הפרותרומבין ביומו השלישי של התינוק היא רק כ-30 אחוז מן הכמות הנורמלית. כל ניתוח שיבוצע בילד באותו יום, עלול לגרום שטף דם רציני. בדיאגרמה זו אנו רואים שהפרותרומבין מגיע ביום השמיני לרמה שהיא אפילו טובה יותר מהרמה הנורמלית – 110 אחוזים. לאחר יום הוא יורד ומתייצב על 100 אחוז. לפיכך, מבחינת מצב הכמויות של ויטמין K והפרותרומבין, היום המתאים ביותר לביצוע ברית מילה הוא היום השמיני.