מסלול חייו של יהודי שונה מבחינה מהותית מהמסלול של אומות העולם. כתוצאה ממצוות התורה חיי היהודי מתנהלים במסלול מקודש. אפילו האכילה, שהיא פעולה טבעית וחיונית לקיום הגוף, מתקדשת באמצעות המצוות הכרוכות בה. כך הם פני הדברים בכל המישורים. המצוות מטביעות חותם של קדושה גם בתחומים שביסודם הם חומריים.
לאחר שהתורה מפרטת את מיני הבהמות, החיות, העופות והדגים המותרים והאסורים באכילה, היא חותמת את דבריה באומרה: "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני" (ויקרא י"א, מ"ד). גם בפרשת ראה מנמקת התורה את האיסור שלא לאכול מאכלים בלתי כשרים, באומרה: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" (דברים י"ד, ג' – כ"א).
המזון הכשר הוא אחד מאדני היסוד של החיים היהודיים בכל הדורות. מלבד חומרת האיסור, קיימת השלכה נוספת לאכילת מאכלים ומשקאות לא כשרים. אכילה זו גורמת אטימות רוחנית ומגמה של ריחוק וניתוק מתחומי הקדושה והאמונה.
כשם שמאכל מורעל משפיע לרעה על האדם באמצעות פעילות הרסנית בגופו, באותה מידה משפיע המאכל האסור על האדם באמצעות פעילות הרסנית בנשמתו.
התרחקות קוטבית ממאכל אסור היתה נר לרגלם של שלומי אמוני ישראל בכל הדורות. והם שמרו מכל משמר על טהרת מאכלם.
עומק הדברים טמון בהכרה הבסיסית כי את אשר אסרה התורה למאכל, אינו ראוי למאכל לנפש היהודית. איסורי התורה מבטאים מציאות ממשית. כאשר נאמר בתורה שמאכל פלוני נאסר, משמעות הדברים היא שמציאותו של הדבר האסור שונה בתכלית מהמאכל המותר. אילו היו חושינו הרוחניים מחודדים כראוי, היינו עשויים לחוש בצורה טבעית בהבדל התהומי המצוי בין הכשר לבין האסור באכילה. כשם שכל אדם מן השורה יכול לחוש בבירור שמאכל פלוני אינו ראוי לאכילה משום שאינו טרי, כך היינו יכולים להבחין במאכל האסור. הבעיה היא, שחושינו הרוחניים אינם ערים כדבעי. עם כל חרדתנו לקיום המצוות על כל דקדוקיהן, עדיין אין אכילת מאכל אסור שקולה בתודעתנו לסכנת נפשות. לפיכך, חוש הריח הרוחני שלנו אינו מפותח מאד. לעומת זאת, זה החרד מאד משמץ איסור, מסוגל לחוש בכל סרך איסור שנקרה בדרכו.
הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי", נדרש בפי חז"ל במדרש: "אם אתם קדושים ופורשים מאיסורי אכילה, הרי אתם שלי".
שמירה קפדנית על טוהר השולחן מכניסה אותנו למחיצתו של הקב"ה ומקשרת אותנו אל השכינה. ההקפדה על טהרת שולחננו מסייעת לנו להתעלות ברוחניות ולזכות בישועת ה'.