נאמר בתורה איסור להקריב על גבי המזבח שאור או דבש: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א).
השאור והדבש רומזים לשני השורשים העיקריים של כל החטאים: הגאוה והתאוה. השאור המחמץ את העיסה, מסמל את ההתנשאות המתנפחת, ואילו הדבש רומז אל היצרים והתאוות שהאדם חומד בלבו. כשהרחיקה התורה את השאור ואת הדבש מן המזבח, היא רומזת לאדם שגם עליו להתרחק מהגאווה ומהתאווה וכך יוכשרו מעשיו לפני אדון כל.
כשנעמיק חקר בשורשי חטאו של אדם הראשון, נמצא בהם שני מרכיבים אלו. המניע לכך שאדם הראשון שלח את ידו לאכול מעץ הדעת נבע מהעובדה שהוא נתפתה להאמין לנחש שאמר: "ביום אכלכם ממנו והייתם כאלוקים" (בראשית ג', ה'). לא די היה לאדם הראשון בכך ששכן בגן עדן והיה לנזר הבריאה, אלא הוא גם ביקש להגביה למרום את קינו. המשורר האלקי אמר על כך: "אל תבואני רגל גאוה" (תהילים ל"ו, י"ב) – שורש החטא נובע מגאווה.
גורם נוסף לאכילה מעץ הדעת – בקשת התאוה. התורה מסבירה: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" (בראשית ג', ו'). הקב"ה התיר לאדם ולחוה לאכול מכל עצי הגן, אולם הם לא הסתפקו בכך, אלא ביקשו לטעום מן העץ הנוסף.
כיוון שתפקיד הקרבנות לקרב את האדם אל בוראו ולכפר עליו מכל חטא ואשמה, אסרה התורה להקריב שאור ודבש, שהם סמלי הגאוה והתאוה.
הקרבן לא יכפר, אלא אם כן תצטרף אליו מחשבת תשובה כנה. היא רומזת לאדם שעליו לבער מקרבו את הגאווה ואת התאווה, ועל ידי כך יירצה קרבנו, והוא יוכל לפתוח דף חדש ביחסיו עם קונו.
הקרבת הקרבן כוללת התעלות רוחנית גבוהה המתבטאת גם בשיפור מידות הנפש והתקרבות לדרכו של הבורא.