הקב"ה בחר להתגלות למשה רבינו דווקא מתוך הסנה "ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג', ג'). לבטח היינו מצפים שהקב"ה יופיע אל נביאו, במיוחד בהתגלות הראשונה, בצורה מפוארת ומרשימה, באמצעות עץ תמיר יותר מאשר הסנה השפל. אך לא כך היתה דעת השכינה. הדברים מקבלים ביטוי במדרש חז"ל (שמות רבה ב', ה'): למה "מתוך הסנה"? ללמדך, שאין מקום פנוי בלי שכינה, אפילו סנה.
אנשים רואים את הקב"ה רק בתופעות אדירות, בהתרחשויות ניסיות החורגות מגדר הטבע או בגילויים טבעיים כבירים, חובקי זרועות עולם. אולם לא זוהי תפיסת היהדות. היהדות רואה את הקב"ה בכל צעד ובכל פינה. מי שעיניים לו, יכול לראות את נוכחותו של הקב"ה על כל צעד ושעל. הפסוק: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג'), מהווה מציאות מוחשית שניתן לחוש בה בכל עת. אמנם את עצמיות הבורא אין בשר ודם יכול להשיג, אולם כח מעשיו של הבורא כה בולט, עד שאין פיסת מקום ריקה מן השכינה.
לעיתים, מצויים אנו במצב של "הסתר פנים", ונראה, כאילו חס וחלילה עין של מעלה אינה רואה ואינה משגיחה. ואמנם כזה היה מצבם של ישראל בגלות מצרים. מראה הסנה בא והודיע, שגם בצמח השפל ניתן להבחין בהופעת השכינה, והכל מתנהל תחת השגחתו המדוקדקת של הקב"ה.
מראה הסנה הבוער ואיננו אוכל בא לעודד את משה רבינו לבל יתיירא שמא יבולע לעם ישראל. אמנם צוררי ישראל הקיפוהו בחבילות רבות של צרות, וגם נגסו חלקים ממנו, אולם למרבה הפלא, הם רק פגעו בעם, אך לא יכלו לכלות את עצם הווייתו. העם, כמו הסנה, נשאר חי וקיים.
תמונה זו ביטאה את גלות ישראל במצרים, אולם נעוצה בה משמעות נצחית שכוחה יפה כל ימות עולם.
כל אלפי שנות הגלות של ישראל נכללו בסנה הבוער. למראה האש האוכלת והשורפת נדמה לעומד מן הצד שהצרות חס וחלילה עלולות לכלות את ישראל. אך הנה, בהמשך, מתגלה הפלא, הגדול שבפלאי תבל – למרות שהאש שולטת בסנה, היא אינה יכולה לו. גם לאחר אלפי שנות סבל ובערה, הסנה ממשיך לחיות ולהתקיים.
עובדת ההישרדות של עם ישראל למרות כל התלאות והרדיפות שעברו ושעוברים עליו, הוא אחד המופתים הגלויים ביותר המעידים על ההשגחה המיוחדת שהקב"ה משגיח על עמו.
אין כל סיבה הגיונית שתוכל להסביר את סוד קיומה של הכבשה בין שבעים הזאבים, שלא חדלים משנאתם כלפיה. אין ספק שהתופעה נובעת מהשגחתו של הרועה, שאינו מניח לזאבים לכלות את זעמם בכבשתו.
סוד גדול זה נגלה למושיעם של ישראל בסנה, כאשר הוטלה עליו אדרת ההנהגה.