אילו היינו שואלים מהם הכישורים הנדרשים מאדם כדי שיהיה ראוי להיות מנהיג, מן הסתם היינו מקבלים מגוון רחב של תשובות. יש שישיב שכדי להפוך למנהיג, על האדם להיות מדינאי מעולה היודע לכלכל את צעדיו בתבונה. אחר סבור שמנהיג חייב להצטיין בכושר דיבור מעולה. אחרים יענו שלא ניתן להשיג מטרה זו, אלא אם כן שואפים לכך מילדות ומשקיעים כל מאמץ אפשרי כדי לזכות בכתר זה. ואמנם, מכירים אנו אנשים שהשררה עומדת בראש מעייניהם, והם מוכנים להגות מן המסילה כל אדם העומד בדרך התקדמותם, עד שנדמה לנו שזהו המרשם הבדוק להשגת מנהיגות.
להפתעתנו, אנו מגלים בתורה שיש לחפש את התכונות ואת הכישורים למנהיגות במישורים שונים לחלוטין.
לא זו בלבד שמשה רבינו לא היה מקובל על הציבור, אלא שהוא גם לא היה מוכר לרובו. משה הגיע אל המנהיגות היישר מגלותו הארוכה בארץ מדין. מסיבה זו, כשביקש הקב"ה להטיל על משה את השליחות לגאול את העם, טען משה: "והן לא יאמינו לי" (שמות ד', א'). שכן עדיין לא נודע טיבו אצל הבריות ולא היתה מוכרת להם מדרגתו הרוחנית הגבוהה.
שמא תאמר שמשה רבינו היה מדינאי מנוסה? ממהלך הדברים המתוארים בתורה לא נראה שכך היו פני הדברים. בתום פגישתו של משה עם פרעה מלך מצרים, הוא לא יצא בהצהרות דיפלומטיות המשתמעות לכמה פנים, כמקובל. הפגישה הסתיימה ללא גינונים: "ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות י"א, ח'). לא כך נוהגים מדינאים בני זמננו.
בנוסף לכך, התורה מציינת את העובדה שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. פגם זה בדיבורו של משה רבינו לא היה מקרי. משה כבד הפה נבחר לתפקידו לבל יאמרו הבריות שבכח פיו ובמתק לשונו הוא רכש את אהדת ההמונים.
השוני הגדול אצל משה בין התכונות שנראה לנו נדרשות ממנהיג לבין דרישות התורה ממנהיג, נובע מהבנה שונה במהות של מנהיגות האומה. לא כוחו של המנהיג וכישוריו הם העומדים לו, אלא עזר משמים הוא המכוון את דרכו. משום כך, דווקא הענווה היא הנדרשת ממנו כדי להצליח במשימתו.
תחילת דרכו של משה במדין היתה הצלת בנות יתרו מידי הרועים. משה היה זר במקום, ואיש לא ביקש ממנו לבוא לעזרת הרועות העשוקות. אולם זוהי תכונתו האמיתית של מנהיג. בשעה שראה אותן משה במצוקתן, לא יכול היה להבליג, ולכן הושיען מיד בני עוולה. לא רק על בשר ודם נכמרו רחמיו של משה, אלא גם על בעלי חיים. וידוע כיצד הוא ריחם על הצאן. מידתו של הקב"ה היא: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים, קמ"ה, ט'). משה רבינו הלך בדרכי קונו.
מידה נוספת שניכרה בהליכותיו של משה והכשירה אותו להיות רועה ישראל היא נכונותו להמליץ טוב על ישראל. משה טען לפני הבורא: "למה הרעות לעם הזה?" (שמות ה', כ"ב), ומאוחר יותר הוסיף לטעון: "למה ה' יחרה אפך בעמך?" (שמות ל"ב, י"א). משה רבינו היה מוכן למסור את נפשו בעבורם בבקשו: "ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב).
בין כל מעלותיו של משה בולטת מידת הענווה שהצטיין בה יותר מכל אדם אחר אשר על פני האדמה. מפאת הענווה שהיתה בו, סירב משה לקבל על עצמו את השליחות לגאול את ישראל. מאות שנים רדו המצרים בישראל בפרך, רבבות עיניים ציפו לרגע הגאולה, אולם משה רבינו סירב ליטול את המנהיגות וטען: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג). לדעתו, אהרון אחיו היה ראוי לשליחות זו יותר ממנו.
זוהי איפוא דמותו של מנהיג אמיתי!