ברגע מסויים החליט פרעה לבטל את הזכויות האזרחיות של בני ישראל ולהטיל עליהם פיקוח חמור. יתכן בהחלט, שהסכנה הדמוגרפית שהתריע מפניה ("פן ירבה" – שמות א', י'), על תוצאותיה האפשריות, ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו"), נבעה מדמיון שווא. ובכל זאת פרעה חשש ממנה. אולם מדוע ההתאכזרות הנוראה הזאת כלפיהם, בלא שנקטו כל יוזמת מרי נגד השלטון? מדוע השפיל אותם עד עפר, עד שמשטרו הפך לסמל העריצות?
זאת ועוד, היכן הכרת הטובה כלפי העם שנתן למצרים את יוסף. הן האיש יוסף הציל את המדינה כולה מחורבן כלכלי, הפעיל בה תכנית חירום שהפכה את מצרים לאסם תבואה בינלאומי, ובכך הביא לעושרה העצום של ארץ הנילוס? כלום לא נקבעה דמותו של המושל העברי בתודעת העם המצרי כמושיע ומציל?
התשובה פשוטה. פשוטה עד אימה. זהו האדם!
תנודות נפשו הבלתי מבוקרות של האדם הן מקור הסכנה לו ולסביבתו. התכונה של כפיות הטובה, למרות כל הכיעור שבה, הינה תכונה נפוצה למדי. במישור יחסי עמנו עם שאר אומות העולם, פרעה היה רק הראשון שהתעלם ומחק מזכרונו את הטובה שהשפיע עם ישראל על עמו ועל ארצו. גם ספרד שכחה את הטובה שבאה לה מידי היהודים וגירשה אותם באכזריות. ובעצם, איזו ארץ אירופית לא? איזו כלכלה בעולם לא פיתחנו? לאיזו מדינה במהלך ההיסטוריה לא תרמו היהודים מן המיטב שבכשרונותיהם: במדיניות, בהגות, במדע ובמחקר. התשלום היה תמיד כפיות טובה. תשלום אכזרי המלווה בגזירות מכל סוג. תשלום שמקורו בפסוק: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח').
שנאתו היוקדת הובילה את פרעה לגזירת השמדת עם: "ויצו פרעה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" (שמות א', כ"ב).
פסיכולוגים בוודאי יזהו רשעות זו, כנסיון להשקיט את קול המצפון המודחק, הדואב על כפיות הטובה הנוראה. הקרבת חפים מפשע היתה דבר מקובל בין עמי קדם. אולם גזירה בהיקף כזה, יכלה להיקלט בלב העם, רק אם כבה בו לחלוטין רגש הרחמים. ואכן, פרעה ומימסד נוגשיו הצליחו בכך, מעבר למשוער, הם יצרו אווירה שאפשרה ביצוע גזירה שפלה זו. שנות האימה של המשטר הנאצי הוכיחו שהאכזריות יכולה לההפך לנחלת הכלל!
בתוככי ים האכזריות נמצאה טיפת רחמנות אחת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור… ותרא את התיבה בתוך הסוף… ותפתח ותראהו את הילד 'והנה נער בוכה', ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים הוא" (שמות ב', ו'-ז').
"ותחמול עליו" – זוהי נקודת המפתח שהצמיחה את הגאולה. בת פרעה מרדה באביה ובגזירותיו. מידת החמלה יקדה בלבה. היא התמקדה בילד הבוכה שנידון למוות, והתעלמה מן הסכנה שבהפרת צו אביה המלך.
בת פרעה היתה מן המיעוט הצודק שעליו מושתת העולם. בת פרעה לא הפגינה את המרד ברבים, לא הקהילה קהילות, לא ארגנה ועדות או ליגות למיניהן. היא פשוט פעלה. כשמצאה ילד בנהר, אף כי ידעה שהינו מילדי העברים, היא החליטה לגדלו, ולא עוד, אלא בארמון פרעה עצמו!
עתה עולה שאלה: מדוע פרעה, שהיה נתון באותם ימים להתקפת טירוף, מפחד היוולדו של המושיע של ישראל – לא הרג את הילד, כשנכנסה אתו בתו לארמון? מדוע ויתר לה?
המבינים בחכמת הנפש אומרים: הרי לך הוכחה נוספת לסתירות היכולות לחיות בצוותא בלבו של אדם. הבת מביאה "צעצוע" הביתה, האב המיטיב לא יגזול אותו ממנה. קו של אנושיות מתגלה לא כלפי הילד, כי אם כלפי הבת, המשתעשעת בתינוק שמצאה.
זהו האדם – לשלילה, אבל גם לחיוב. בדמותה של בת פרעה החומלת – מול אביה אשר לא רצה "לדעת את יוסף"!