אדם הראשון מופיע במקרא כדמות עילאית, השונה מאיתנו בתכלית: אין הוא ילוד אשה. הוא בחיר היצירה, שהאלוקים עצמו נפח בו נשמת חיים. אין ביכולתנו – קרוצי החומר, שאופקינו הרוחניים מצומצמים – להקיף את דמותו הרוחנית במלואה. אנו מתבוננים בפרשת חייו של אדם הראשון מנקודת הראות שלנו בלבד, ממבטנו אנו.
אדם הראשון, עם בריאתו מצא את עצמו בגן עדן. גן מופלא, אשר בו תנאים אידיאליים לחיים מאושרים וחסרי דאגות.
לפתע התנפץ האושר אל סלע הפיתוי. פיתוי של נחש ערמומי שינה את חייו ואת חיי אשתו בתכלית. הם גורשו מגן עדן, כדי לטעום את טעמו המר של המוות הממתין מאז לכל חי אי שם בסוף הדרך. בגלותם הם חווים את צער הלידה, סובלים מקשיי פרנסה, ועליהם אף להיאבק ללא הרף נגד איתני הטבע. הם הושלכו לתוככי מערבולת של מאבקי הכוח הנוראים, שהטביעו את הדורות שאחריהם בדם שנשפך במלחמות אין-ספור. רגע הפיתוי, שאדם הראשון לא עמד בו, מהווה אות פתיחה להיסטוריה האנושית, כפי שאנו מכירים אותה.
למקרא סיפורו של אדם הראשון, חולף הרהור בלב: כלום אין תקווה לאדם? כלום עליו לדרוך בנתיב הכשלונות?
והנה, בסופו של ספר בראשית, מופיע הקוטב השני בדמותו של יוסף.
הוא היה אב-טיפוס של אדם הסובל מילדות קשה: נער בן שבע-עשרה, יתום מאם, הקשור בעבותות אהבה אל אביו, שלפתע, מושלך אל ארץ אחרת, אלילית, מנוכרת ואכזרית. נסיונות עזים מטלטלים אותו, אך הוא נותר שלם בדרכו, דרך בית אבא.
הוא מוטל לצינוק. בודד, מושפל, מוכה ומבוייש. אכול געגועים גוברים אל אביו, המצוי הרחק ממנו. הזמן חולף, ולפתע חל שינוי במצבו. מבור תחתיות מטפס הוא אל סולם ההצלחה, אל מנעמי השלטון אל השררה של הגדולה שבממלכות. והנה, למרבית הפלא, גם היא אינה משחיתה אותו.
מלווה אותו רצון להיטיב לאחיו על אף שמכרו אותו לעם המצרי שבו משל במשך שמונים שנה תמימות, להיטיב לאוכלוסיית העולם הרעבה – לכולם. בדורות העבר, בעת שמושלים התעמרו בבני עמם, ניצב יוסף הצדיק כסמל למושל האידיאלי, כסמל לאדם!
לאחר מות יעקב אבינו, ניצב יוסף מול אחיו החוששים מנקמתו, ומרגיע אותם: "ויבך יוסף בדברם אליו… ויאמר אליהם יוסף: 'אל תיראו, כי התחת אלוקים אני? ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה… אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם', וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ', י"ז-כ"א).
יוסף, חותם את ספר בראשית. האיש, שלעולם לא נכנע לגירויי הרגע ולמידות הנפש המנסות לערער את הדרך. האיש, שלא הלך שבי אחר עיניו. האיש שחי תמיד לאורו של חזון בית אבא, הוא החזון האלוקי. האיש שלא שמר טינה לזולת.
אם יכול היה לצמוח אדם כזה, הרי ללא ספק גדול הוא האדם, ויש תקוה לאחריתו!