כלל גדול נקוט בידינו: "מעשה אבות סימן לבנים". אבות האומה נמשלים לגרעין העץ. מהגרעין הזעיר צומח אילן רב פארות ועמוס פירות. אולם עם זאת, אין בעץ אלא מה שהיה בגרעין. כל מה שאירע, וכן כל מה שקורה עתה או יקרה בעתיד לעם ישראל לדורותיו – אירע לאבות. הדברים אמורים במיוחד בנוגע ליעקב אבינו, הנקרא גם ישראל, שעל שמו קרוי עמנו, עם ישראל.
כאשר נבחן את מהלך חייו של יעקב אבינו, נוכל לכוון את דרכנו, לדעת לאן פנינו מועדות ומה מצפה לנו.
במשך שישים ושלוש שנותיו הראשונות היה יעקב יושב אהלים, לומד תורה מפי אברהם זקנו ומפי יצחק אביו, והיה ל"איש תם", לאדם מושלם. לאחר מכן החלה תקופת הצער והרדיפות: עשיו ביקש להורגו, לבן ביקש לעקור את הכול, שוב בא עשיו וארבע מאות איש עימו, ונוסף לכך פגעו בו צרת דינה וצרת יוסף. תקופה שלישית: יוסף מתוודע אל אחיו, המשפחה מתאחדת בהנהגתו של יוסף, ויעקב אבינו זוכה לשיבה טובה באושר ובנחת.
אם נשווה את חיי יעקב אבינו, אבי האומה, לחיי האומה, נמצא שהתקופה הראשונה, תקופת השלוה וישיבת האהלים, מקבילה לתקופה של ישיבת העם בארצו. בית המקדש עמד על מכונו, הנבואה היתה בתוקפה והשכינה שרתה בישראל. זו היתה תקופת בית המקדש הראשון, בה היה העם קרוב לה', בבחינת "יושב אהלים". לאחר מכן באה תקופת ביניים: אמנם עשיו אורב לנפשו, אך יעקב נטמן בבית מדרשם של שם ועבר ולומד תורה. קיימת כאן הקבלה לתקופת בית המקדש השני, אשר ברובה היה העם נתון תחת עול זרים, יוון ורומי. אך עם זאת, באותו זמן היתה התורה שבעל פה בשיאה. זו היתה תקופת אנשי כנסת הגדולה והזוגות, בית הלל ובית שמאי, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, ואחריה תקופת התנאים. אמנם התרבו הצרות, אך העם מצא מחסה בצל תורתו. הרוחניות חפפה על העם ושימשה לו כמחסה בימי עברה וזעם.
השלב הבא הוא שלב הצרות, שלב המקביל ללא ספק לתקופת הגלות: לבן המבקש לעשוק ועשיו המבקש להרוג. "עשיו הוא אדום", אנו מצויים כיום בגלות אדום.
סוף ימיו של יעקב אבינו הם ימים של שקט ושלוה, מקבילים לתקופת הגאולה בה ישב עם ישראל בשלוה בארצו, ושפע גשמי ורוחני כאחד יהיה מנת חלקו.
התורה מתארת שלפתע השלים עשיו עם יעקב אבינו. לאחר עשרות שנות איבה, משטמה והתנכלות. ההפתעה מתרחבת: "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו – וילך אל ארץ (אחרת) מפני יעקב אחיו" (בראשית ל"ו, ו'). לפתע מכיר עשיו, ומכירות גם אומות העולם, בזכותם של היהודים על מולדתם. עם ישראל יכול לשבת בארצו, להקים את מדינתו. כולם סבורים שתקופת הצרות נסתיימה! האמנם?
מי כמונו יודע שלא. גם דבר זה מעוגן ברעיון המובא בדבריהם של חכמינו:
"ביקש יעקב לשבת בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". אין ספק שקיימת הקבלה בין חיי יעקב לבין התקופה בה אנו חיים, תקופה בה העם שסוע, מפולג ומפוצל. זוהי תקופה שפסו בה האידיאלים, תקופה בה אלו ואלו מאוחדים בדבר אחד בלבד: ברצון לבלום את האח הלומד תורה מפי האב הזקן. המכירה, מכירת יוסף, כבר נראית באופק.
לאחר המכירה נגרמת עוגמת נפש נוראה לאב הזקן, לנשמת האומה. פסקה ממנו רוח נבואה, הוא מתאבל על בנו האהוב וממאן להנחם. הבן עצמו עומד בניסיונות קשים במצרים, הרחק בגלות, ומחזיק מעמד. אין צורך לדאוג לו, הוא מעותד למלוכה, ודבר לא יעצור את התהליך. אולם האחים, עליהם נסבה הרחמנות. יהודה מודח ממלכותו, ראובן נתון בשקו ובתעניתו, דכדוך אוחז בעם!
בתקופה זו נשאלת שאלה גורלית: כיצד מפגישים את האחים עם יוסף הצדיק, עם יוסף המשביר והמשפיע? כלומר, כיצד יתקרבו חלקי עמנו זה לזה, כיצד ייפסק הניכור ותתפשט האחווה האמיתית?
הרעב מביא את האחים אל יוסף. אולי רעב כפשוטו – מצב כלכלי עגום, מיתון ואבטלה, פיחות ומשבר. אולי רעב רוחני – לשמוע את דברי ה'. ואולי שניהם יחד.
מחכים ומייחלים אנו לרגע הגדול של ההתוודעות הנרגשת. לרגע של האיחוד המחודש. לעידן של: "ותחי רוח יעקב אביהם", לתקופה בה יתאחדו הלבבות ושחר הגאולה יפציע במזרח.