קורות חייו של יעקב אבינו היו גדושים בצער ובעגמת נפש. מיום עומדו על דעתו, ועוד קודם לכן – אף בעת היותו עובר במעי אמו – היו התלאות מנת חלקו.

הצרות הרבות שפקדו את יעקב אבינו נתנו בו את אותותיהם, ופרעה שהבחין בהם שאל: "כמה ימי שני חייך?"

תשובת יעקב היתה: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי…" זהו פשר חזותי כזקן מופלג.

ביטוי לשרשרת הצרות הבלתי פוסקות שפקדו את יעקב ניתן למצוא בפסוק: "לא שלותי ולא שקטתי, ולא נחתי ויבוא רוגז" (איוב ג', כ"ו).

פסוק זה מתאר את חייו של יעקב אבינו. עוד לא הספיק להתאושש מצרה אחת, וכבר נחתה עליו אחרת קשה הימנה. "לא שלותי – מעשו, ולא שקטתי – מלבן, ולא נחתי – מדינה, ויבוא רוגז – בא עלי רוגזו של יוסף".

שלושת השלבים הראשונים בפסוק מתוארים רק כחוסר אפשרות להרגע ולנוח: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי". בשלב הרביעי מופיע ביטוי מודגש של רוגז ומצוקה: "ויבוא רוגז". ואכן, מכל הצרות שסבל יעקב אבינו, הקשה ביותר היתה צרת יוסף. צרה זו התמשכה על פני שנים רבות, והיא היתה הכבדה והקשה מכולן.

מעשי האבות הן מעין סלילת דרך לדורות הבאים אחריהם. תחנות רבות בחיי האבות נועדו להכשיר את הדרך לבני בניהם בעתיד.

כך גם נדרשים דברי יעקב כרמז לגלויות השונות שעבר עם ישראל בהיסטוריית קיומו: "לא שלותי – מבבל, ולא שקטתי – ממדי, ולא נחתי – מיון, ויבוא רוגז – מאדום".

בצרות שתכפו את חיי יעקב, נרמזו רמזים ברורים לגלויות שגלה אליהן זרעו – עם ישראל. ואמנם, כשם שצרת "רוגזו של יוסף" היתה הקשה שבכל הצרות שאירעו בחיי יעקב אבינו, גם גלות אדום שבה עדיין הננו מצויים כיום, היא הקשה שבכל הגלויות.

בגלות אדום נדמה לא אחת, שעם ישראל ניצב על סף תהום הכליון. אלא שיעקב אבינו כבר הכין את הדרך, שגם בגלות מרה זו לא תאבד שארית ישראל, וגם במצב של 'ערבית', כאשר החושך יכסה ארץ, הם יוכלו להמשיך בתפילה ובהתקשרות לריבון העולמים.

מחייו של יעקב אנו שואבים עידוד ותקווה לקראת העתיד של עמנו הממשמש ובא.

כשבאה אל קיצה צרת יוסף, שוב שרתה השכינה על יעקב, וכל מה שנראה היה בברור כצרה, נראה לפתע כפתח של תקווה.

כל הקורות את יעקב סימני דרך מובהקים הם לנו ולאשר יקרה עמנו בבוא הגאולה השלמה. הבורא שהובילנו בקשיי הגלות, ימלא שחוק פינו בבוא הגאולה.