בכל תבל לא מצאנו מקום אפוף חרון אלוקים כסדום. אין עוד חבל ארץ ששמו נותר לשמצה לדורות, כערי הכיכר הירוק שהפך אלוקים בחמתו.
לפי עדות התורה, היו ערים אלו וסביבותיהן כגן עדן- שופעים ירק וזרמי מים, נפלאים ומיוחדים בפוריותם. ברגע אחד הם הפכו לשממת עולם. חורבן זה היה כה נורא, עד שדורות רבים לאחר מכן, היווה שבט מוסר לאיים בו על תועי לבב.
לנוכח חרון אף ה' זה מתעוררת השאלה: מה חטאה סדום, שעונש כה חמור נגזר עליה? כבר בהיכרות הראשונה שעורכת לנו התורה עם סדום, כאשר בחר בה לוט כמקום משכנו, היא מעידה: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית י"ג, י"ג). גם כאשר הקב"ה מודיע לאברהם על החלטתו לכלות את העיר, הוא אומר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בראשית י"ח, כ').
עונשה של סדום לא בא לה משום שתושביה שלחו את ידיהם בממון שאינו שלהם, אלא על שאטמו את אוזניהם מצעקת הדל בצרתו, ועל שלא היו מוכנים לפתוח את לבם ואת ידם כלפי המט לנפול. "מידת סדום" השורשית אינה החמס, אלא חוסר הרחמנות.
לנוכח דברים אלו צפה ועולה תמיהה רבתי: אם "רק" עבירות אלו מיוחסות לאנשי סדום, מדוע כך עלה בגורלם?
אמנם היו בידם גם עבירות חמורות ביותר, כגזל, עיוות דין ועריות, אולם העונש המר הגיע אליהם דוקא עקב השתמטותם ממילוי חובת הצדקה.
אכן, חטאים, גם אם הם חמורים, עשויים להתמרק על ידי ייסורים או על ידי עונשים אחרים. חמור אולם ביטול מידת החסד. משמעותה הפנימית של תופעה זו היא אובדן כל זיק אנושי. לפיכך, הם איבדו את גם זכות קיומם האנושית.
הפיכת סדום לא היתה עונש אלא תולדת מעשיהם- אטימותם של אנשי סדום הוכיחה, שאינם ראויים להישאר בחיים. הבורא יצר את העולם במתכונת כזאת, שבני האדם יעזרו זה לזה, וגם יהיו נעזרים זה על ידי זה, כאמור: "עולם חסד ייבנה". במעשיהם הנלוזים, כאילו ביקשו אנשי סדום להוכיח, שתיתכן חברה אנושית ללא עזרה הדדית וללא חסד וצדקה. לכך לא יכול היה הבורא להסכים, שכן עולם ללא חסד – אחת דינו להיעלם.
העובדה שכל אנשי סדום היו נגועים בצורה חמורה במידות מושחתות, משתקפת באירוע שהתרחש כאשר הגיעו המלאכים לסדום. כאשר הכניס לוט לביתו את שני עוברי האורח, עבר זעזוע כללי בכל העיר. מיד כשנודע הדבר: "ואנשי העיר, אנשי סדום, נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה" (בראשית י"ט, ד'). העיר כולה נזדעקה לשמע "הפשע הנורא" שאירע בה.
הרשע הפך להיות חוקתה הרשמית של המדינה. אנשי סדום היו מעשיים ומחושבים מאד. הם ידעו שארצם פוריה ואוצרות אדמתה מרובים, ולכן, חששו שברבות הימים היא תהפוך למדינת הגירה.
מכאן ואילך שוב לא היה צורך בהסברים אידיאולוגיים כלשהם. סדום היתה "מדינת חוק" מסודרת, כל העובר על חוקיה נענש בצורה חמורה. הענשת גומלי חסד לא נחשבה בסדום כרשעות או כאכזריות, אלא כ"מעשה הגון" של שמירת חוקי המדינה.
לאחר שהפכה הרשעות ללחם חוקם של כל תושבי המקום, עלתה זעקת סדום ועמורה השמיימה, והמקום הפך שממה לדורות עולם.