שרה היתה בת תשעים כאשר ילדה את יצחק. רק אז הבינה מדוע חשך האלוקים ממנה פרי בטן במשך כל אותן השנים. שרה צחקה כאשר הבטיח לה האלוקים: "כעת חיה ולשרה בן". שרה צחקה גם אחרי שנולד בנה. היא אף העניקה לבן הנולד את הצחוק כשם וכמהות. הוא הצחוק המלווה את עם יצחק מאז ועד ימינו. צחוק שהפך לסמל הגורל המופלא של עמנו.
שנה קודם לכן, כאשר שמעה את הבשורה שהיתה בפי המלאכים, אורחי אברהם, צחקה בקרבה. היא התבוננה בגופה הבלה וידעה: שום חוק ביולוגי מוכר לא יאפשר לה לזכות עוד בבן. על כן, למשמע ההבטחה יוצאת הדופן – צחקה.
לא היה זה הצחוק הראשון בהקשר זה. כאשר הבטיח האלוקים לאברהם: "נתתי ממנה לך בן" (שם י"ז, ט"ז), נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק" (שם י"ז, י"ז).
צחוק הוא תגובה טבעית ואינסטינקטיבית של האדם למראה או למשמע דבר אשר אינו תואם את הנורמה המקובלת.
במקרה זה, הצחוק על כל המשמעויות הכלולות בו, מובן היטב גם אצל אברהם, אבי המאמינים, וגם אצל אשתו הדגולה, שרה.
לאחר לידתו של הבן המקווה, הקיף צחוק זה את כל הסביבה. "כל השומע יצחק לי" (שם כ"א, ה'), הצהירה שרה בשמחת לבה. הם, בני דורו של אברהם, עמדו משתאים מול הפלא שהתרחש מול עיניהם.
עתה, לאחר שחבקה את הבן, קלטה במבט לאחור את סיפור חייה כולו. על כן, קראה לעתידה בשם: "יצחק".
כל חייה התפלאה מדוע דווקא הם, זוג יראי האלוקים, מחדשי האמונה בבורא בקרב הבריות, הינם חשוכי בנים. מדוע תפילתם רבת השנים אינה נענית. השאלה הבלתי נשאלת ריחפה כל העת בחלל: מדוע הועמדה אמונתם האיתנה והמוצקה באלוקים במבחן כה קשה? מבחן שבו עתיד ביתם, וממילא העתיד של הפצת האמונה הגדולה, אינם בטוחים כלל ועיקר.
כאשר ילדה את יצחק בנסיבות המיוחדות שבהן ילדה אותו, הבינה באינטואיציה הנבואית שחוננה בה, מהו פשר המאורע כולו.
היא הבינה שלא עם סתמי טמון בנצר חדש זה, כי אם תופעה, פלא, צחוק לדורות. עם שחוקי הטבע וההיסטוריה לא ישלטו בו, ובעקבות כך ישרוד בכל חליפות הזמנים. עם, שבעצם נוכחותו בקרב משפחת העמים, יטול ממנה את מנוחתה ולא יאפשר לה להתמכר לרע, לשחיתות ולתשוקה הבלתי מבוקרת. הוא יקרא לה לשוב אל האמונה, אל המוסר, אל הטוהר ואל האמת. עם זה יהיה כל כך יוצא דופן באי טבעיותו, עד שהדבר ימקד אליו את תשומת לבם של הכול. וזאת מפני שבדרך שונה לא יהיה ביכולתו למלא את הייעוד של בית אברהם. עתה הבינה שרה כי לידתו של יצחק ברגע הפחות הגיוני, ומעל לחוקי הטבע, מניחה את היסוד לקיומו הנצחי של עם ישראל לדורות.
העם שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים, לא אש ולא חרב האינקוויזיציה, הוא אשר בישר ראשון את דבר ה'. הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. הוא עם נצחי – הוא התגשמות הנצח.
נצח שנולד עם לידתו הבלתי טבעית של יצחק. נצח הטמון בצחוק ובמוזרות שבלידתו. נצח, שאמו חשה בו כאשר קראה לו – יצחק.