היא מוליכה את האדמה החפורה למקום מרוחק. בעוזבה זמנית את השוחה, היא מסווה את הכניסה בעזרת חומרים שונים שהיא מוצאת בסביבה (דחף שנרכש במקרה?). לעומת זאת, כאשר הצרעה מותירה ביצה בתוך הקן, היא אוטמת אותו לחלוטין, והיא משתמשת בחלוק אבן כדי לישר את האדמה – זוהי אחת הדוגמאות של חרק הפועל לפי כללי זהירות הגיוניים כדי להגן על צאצאיו.
לרשות הצרעה עומדים מספר קנים, ובהם היא מטילה ביצים. הצרעה מבקרת בקנים כדי לחדש בהם את מלאי התולעים. אלו ישמשו מזון לזחלים שיבקעו מהביצים. היא אינה הורגת את התולעים, כדי שלא ירקיבו. היא משתקת אותם באמצעות רעל, ומותירה אותם בקן. הצרעה `זוכרת` באופן ברור האם עליה להטיל ביצה בקן, לסיים את החפירה, להביא תולעת נוספת אחת או מספר תולעים או לא להביא תולעים כלל. היא יודעת זאת כתוצאה מתגובה לגירויים מיוחדים הנוצרים בהתאם לנסיבות של כל קן. כל הרכיבים של הדחפים, של הגירויים ושל התפקודים האורגניים הללו פועלים בהתאמה ומשלימים האחד את רעהו.
חסידי התיאוריה הדרוויניסטית משכנעים את עצמם, כי כל המרכיבים הללו התרחשו באקראי. כלומר, הדחפים והתפקודים האורגניים נרכשו כל אחד בפני עצמו, עד שכולם התאימו יחדיו זה לזה, ואז הם החלו לתפקד ביעילות. משמעות הסבר זה היא, שבמהלך `עידני ההתפתחות` הכבידו על הצרעה דחפים חסרי ערך, מפותחים למחצה, וכן תפקודים אורגניים בלתי מפותחים. באותן תקופות היא עקצה את התולעים באמצעות חומר אשר `עדיין` לא היה מסוגל לשתקם, אך חרף חוסר התאמתה לתפקידיה החיוניים וחרף חוסר הישע שלה היא הצליחה לשרוד…