בעשרה בטבת אנו מציינים את תחילת המצור על ירושלים בימי צדקיהו המלך וירמיהו הנביא. אנו מציינים יום זה בצום כבר למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה. הצום לא נקבע רק כאמצעי זכרון ואבל, וכצער והתרפקות על העבר, אלא גם במבט לעתיד וכתקווה לשינוי, לגאולה ולפדות.
_x000D_
הרמב"ם כתב בהלכות תעניות (פרק ה`): "בעשרה בטבת סמך מלך בבל, נבוכדנצר הרשע, על ירושלים והביאה במצור ובמצוק – ומתענים בו כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן צרות. שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".
_x000D_
הלקח מציון המאורע מאפיין את המבט היהודי שדברים אינם קורים במקרה ואינם מתרחשים באקראי. "לב מלכים ושרים ביד ה`" (משלי כא, א). לא במקרה מרד צדקיהו מלך יהודה בנבוכדנצר, ולא בתגובה מותנית ומובנת מאליה החל נבוכדנצר לצור על ירושלים. לא כתוצאה מחוייבת המציאות מנגיחת אילי הברזל הובקעה העיר, ולא בלחץ הקלגסים הוצתה אש במקדש, בבית ה`. כך קובעים קדמונינו: "כששרף האוייב את ההיכל, זחה דעתו עליו. יצאה בת קול ואמרה: `עם מת הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת` – כי כבר נגזר עליהם חורבן זה בעוונותיהם".
_x000D_
החותמת, כאילו בית המקדש כבר נחרב, נחתמה זה מכבר. נקודת ההתחלה, הנקודה הקובעת, חלה בעשרה בטבת. התהליך עד לחורבן הסופי הינו תוצאה מנקודת התחלה זו.
_x000D_
יתכן שבעשרה בטבת עדיין לא חזו בני ירושלים את העומד להתרחש. מלבד הגבלות יציאה מן העיר, היה אוכל, היתה שתיה, היתה זחיחות דעת. אולם כל מוראות החורבן למן ה"טובים היו חלל חרב מחללי רעב" (איכה ד, ט) ועד ל"כילה ה` את חמתו, שפך חרון אפו, ויצת אש בציון, ותאכל יסודותיה" (איכה ד, יא) היו תוצאה של עשרה בטבת, של תחילת המצור. ביום זה החל תהליך שסופו חורבן.
_x000D_
למרות כל זאת, באותה שעה עדיין ניתן היה לעצור את העגלה המדרדרת במורד.
_x000D_
תמיד, תמיד, התרחשות מתחילה באיתותים רפים, בסדק צר, שקל לסתום וקל לאטום.
_x000D_
בניין קרס – חפש את הסדק הראשון.
_x000D_
בראותך סדק – הנך יכול לחזות את החורבן שבעקבותיו, אם לא תמהר לאוטמו.
_x000D_
זהו לקחו של עשרה בטבת, היום שסמך בו מלך בבל מצור על חומות ירושלים, זהו לקחו של היום הקובע!
_x000D_