בבחרותו, נודע שמו של הגאון רבי עקיבא אייגר לשם ולתהילה. גביר מוקיר תורה ביקש לזכות בו כחתן.
שלח ראש הישיבה להודיע לגביר שיכול הוא לקדם את ההצעה. אין פקפוק בגדלותו של העלם בתורה. השידוך קם והיה, והחתן הוזמן לערוך ביקור בבית חותנו לעתיד. הגיע לבית המדרש, ולומדי העיר ששמעו על העילוי הצעיר סבבוהו בקושיות וביקשו להכנס עימו בפלפולה של תורה. שמע את הקושיות, ולא ענה תשובה. ביקשו חוות דעתו לפלפולם, ונבוך. נדו הכול לגביר שנפל בפח, ומקחו מקח טעות. הצטער הגביר וביקש לבטל את השידוך. רמז לחתן שישוב לביתו, והידיעה תשיגהו שם… לתדהמתו, הודיע החתן שאינו מתכוון להשמע להצעה, ובדעתו לשהות שם עוד שבוע ימים. שבוע של בזיונות…
עברו שלושה ימים, וביום הרביעי ניגש החתן מיוזמתו לכל שואלי השאלות. הזכירם את שאלותיהם והשמיעם תשובות ניצחות. הזכיר למתפלפלים את מערכותיהם, בנה וסתר, הותירם המומים. נסבו עליו והכבירו שאלות, והוא הפיץ את מעיינותיו והדהים את כולם בבקיאותו הנרחבת ובעומק עיונו, בחריפות פלפולו ובברק חידושיו. הכול הללו ושיבחו את החותן שזכה באוצר!
פנה אליו החותן בטרוניה:"אם כך, למה ציערתני! מדוע בתחילה שמת את עצמך כבור ועם הארץ?"
ענה: "כשהגעתי, מצאתי כאן את חתנו של פלוני שהגיע גם הוא לביקור, והכול שחו בידיעותיו המופלגות ובכשרונותיו הרבים. חותנו התגאה בו, ורבים כיתרוהו ונהנו מחידושיו. חששתי שאם אענה לשואלים ולתוהים על קנקני, יפסיקו להתעניין בו. נמצאתי, חלילה, מתכבד בקלונו. מוטב שיתבטל השידוך, ולא אתכבד בקלון הזולת"!
עתה משחזר לעירו, רשאי הייתי לענות לשואלי"…