היה זה בערב ראש חודש ניסן תרפ"ח. רבי יוסף חיים זוננפלד כמנהגו שרוי בצום. לאחר מעריב, משאך נכנס לביתו, הופיע לפתע אברך וסיפר לרב שאשתו מקשה ללדת וזקוקה להתקבל בדחיפות לבית חולים "שערי צדק". והוא בא לבקש מכתב המלצה מהרב. באין אומר ודברים, תלה הרב את מעילו על כתפיו, תפס את האברך תחת זרועו, והחל פוסע במהירות לעבר הדלת.
והנה, מתקרבת הרבנית מכיון המטבח עם מגש אוכל. "היכן הרב"? שאלה בתימהון מיד התחילה לרוץ לכיוון מעלה השכונה להשיג את הרב ולהחזירו לביתו כדי שיטעם דבר מה. כעבור רגעים ספורים שבה וסיפרה בנימה של יאוש: אחרי ששמעתי את הויכוח, בין האברך שהפציר ברב להמתין ליד השכונה עד שירוץ לשער יפו ויביא כרכרה, לרב שעמד על דעתו לרוץ יחד עמו עד שער יפו – הבנתי ששום כח לא ישכנע את הרב לחזור לביתו, בטרם תכנס האשה לבית החולים.