"במלחמת ששת הימים", סיפר הגאון רבי חיים שמולביץ, "הצטופפנו במקלט. הארטילריה הירדנית שטפה בברד של מתכת את ירושלים, ובבנין ניבעו פרצות מפגיעות ישירות של פגזים. אמות הסיפים נעו, ובמקלט זעקו: 'שמע ישראל! ה' הוא האלקים'.
מה צעקו יושבי המקלט? הם זעקו: 'ריבונו של עולם, אנו בידך – עשה משהו!'"
לימים כששיחזר רבי חיים אותם רגעים מתוחים, רגעי אימה, שאל: "סבורים אתם שזה מה שהציל אותנו? לא! הציל אותנו משהו שונה לגמרי. לא הרחק ממני ישבה אישה… היא היתה עגונה… עשרים שנה לפני כן נזנחה על ידי בעלה. ודאי יכולים אתם לתאר לעצמכם מה עלובים היו חייה…"
כובסת היתה, היא כיבסה את בגדיהם של זרים… כי בעלה, המפרנס, נטשה…
והנה ממקום מושבי שמעתיה זועקת: "ריבונו של עולם, אני מוחלת לבעלי!" – ותאמינו לי, היה לה על מה למחול!
כששמעתי זאת, ידעתי שניצלנו!
כי זה מה שהיא אמרה: אם אני מסוגלת למחול, גם אתה הקב"ה יכול למחול!
היא הצילה אחרים.
אנו, במחילתנו, נציל את עצמנו ואת משפחתינו! אם נפתח בליבנו דף חדש ביחסים עם זולתינו – יפתחו גם לנו דף חדש במרום.