_x000D_

כהקדמה לשירת האזינו (דברים פרק ל"ב), משה רבינו משמיע באוזני בני ישראל משפטים, הכוללים בקרבם דבר והיפוכו.

המעניין הוא שהם משקפים נאמנה את שהתחולל בקורות חיי עמנו בכל דורותיו.

ממש ברגעי הסיום אומר להם משה:

"ויצוו משה את הלויים… לאמור: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'… והיה שם בך לעד. כי אנוכי ידעתי את מריך ואת עורפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי. הקהילו אלי את זקני שבטיכם… ואעידה בם את השמים ואת הארץ. כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" (דברים ל"א, כ"ה-כ"ט).

משה אומר להם בפסוקים אלו: ברור לי שמיד אחרי מותי תפרקו את עולה של התורה מעל צוואריכם. כבר היום אני יודע שאין החוק הזה מתאים לאופייכם, ואני משוכנע שתבגדו בו. ועל כן אבקשכם, שימרו על… ספר התורה המונח בארון הברית. כך תמיד תדעו שאינכם צועדים בדרך התורה.

מה יכול להיות יותר חסר הגיון מאשר להעניק לעם חוקים המנוגדים קוטבית לאורח מחשבתו וליצרי המרי המקננים בקרבו, עד שהמחוקק עצמו מודיע לעם שבמאות הבאות העם יתרחק מהם וידחה אותם כליל. כקו הגנה אחרון, כדי להמריצם לשמור בכל זאת על חוקה זו, אין המחוקק הזה מוצא עדים אחרים להעיד בו, אלא את השמים ואת הארץ.

מנקודת התצפית של דורנו נראים הדברים מרשימים ביותר. במבט היסטורי לאחור מתברר שמשה הכיר את עם ישראל טוב יותר מאשר העם הכיר את עצמו. תולדות עם ישראל – מימי עובדי העבודה זרה בדור שאחרי יהושוע בן נון, מנחיל הארץ, ועד לחילוניים של העם בדורנו – הן סיפורו של המתח הגדול הקיים בין התורה לבין הניסיון המתמיד להשתחרר מעול המצוות, לחיות ככל העמים ולתת ביטוי חילוני לאישיות הלאומית והפרטית שלנו.

משה ניבא, איפוא, מראש מה יקרה!

ל"בשורת" המרי המתמיד, הצמיד משה גם בשורת הפוכה – נאמנות לתורה על כל מרכיביה: "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם כ"א).

לפנינו אוסף ניגודים בולט בפסוק אחד.

"וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". תמיד תמיד, בכל דור, ישארו בנים לעם שיקיימוה בנאמנות, למרות כל מה שיעבור עליו, על אף רצונו העז של העם להתחמק ממנה ומחוקיה, ועל אף נסיונות השכחת התורה המכוונים. אכן, שוב חיזוי מראש של מציאות היסטורית שהתגשמה.

"כי לא תשכח מפי זרעו", מהווה עדות והוכחה לאמת נבואתו של משה.

תולדות עמנו עמוסות אין ספור נסיונות, הן אכזריים והן מפתים, כדי להשכיח בכל מחיר את לימוד התורה וקיומה, מלב אלו, שחפצו לשמור עליה בכל תנאי. קידוש ה' היהודי, הוא הסיפור הנפלא, שכתבו העקשנים היהודים, שלעולם לא נשברו. וכי לא היו עינינו קרועות בהפתעה למראה צעירים יהודים, הלומדים תורה מתחת לאפה של יבסקציה שונאת דת, ואחרי עשרות שנות ניתוק מוחלט?

אך משה ענה "לשאלות אלה" עוד בטרם נשאלו, עוד לפני שהיתה היסטוריה. משה כלל לעיניהם את ההפכים הללו בפסוק אחד, ולימדם את סוד ייחודו של הגורל היהודי. הוא הזכיר להם את העובדה, שתישכח תורה מישראל, בצמוד להבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו", ובהבלטת סתירה זו, לכאורה, גילה להם את ההסבר לפלא הנצח של העם היהודי, החי וממשיך לחיות למרות כל העובר עליו.