_x000D_

בפרשה זו, כתרגיל, נרים את המסך מעל מילים המופיעות בה ונתבונן בתהליך היווצרותן של הלכות התורה שבעל פה. בחירת הקטע לצורכי דיון זה היתה מקרית. כל קטע בכל התורה יוביל לאותם ממצאים.

והרי לעיונכם הקטע שבחרנו:

"אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי, באספכם את תבואת הארץ, תחוגו את חג ה' שבעת ימים… ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל… וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים… בחודש השביעי תחוגו אותו. בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" (ויקרא כ"ג, ל"ט-מ"ב).

קטע זה הוא חלק מתיאורו של חג הסוכות. אם נרצה לחוג חג זה על סמך הכתוב בפסוקים, לא נדע במה להתחיל ובמה לסיים. המושגים המופיעים בפסוק אינם ברורים די צורכם. אולם, קיימת מערכת של כללי לשון – תרי"ג במספר, כמניין מצוות התורה – המאפשרות לנו למצוא את פירושה המדוייק של כל מילה בקטע. כך ייחשפו לפנינו פרטי המצווה שטמנה התורה בקפלי המילים, בהקשרן אל המילים האחרות, בבחירה הקפדנית של כל אחת מהן ובשיבוצה בקטע במקום הנכון.

ניטול דוגמה אחת קצרה: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'".

נושא הפסוק הוא החובה של הקרבת קרבנות החג בבית המקדש על ידי עולי הרגל בחג הסוכות. אחת השאלות שאין להן תשובה ברורה מקריאה סתמית של הפסוק, היא: האם מותר להקריב קרבנות אלו, גם אם חל החג ביום השבת?

התשובה ניתנה בתורה שבעל פה: "בית הלל אומרים: יכול יחוג אדם (יקריב קרבן) בשבת? תלמוד לומר: 'אך', ביום טוב אתה חוגג, ואי אתה חוגג בשבת" (ויקרא ספרא קצ"א).

חכמי בית הלל הודיעונו, שההלכה אוסרת הקרבה של קרבנות החג בשבת. קביעתם אינה שרירותית. היא מעוגנת בפסוק עצמו. הם עצמם מציינים, שמסקנה זו עולה מן המילה הראשונה בו – המילה "אך".

"המילה 'אך' ממעטת במשפט, שבו היא מופיעה. המילה רק ממעטת במשפט הקודם" (איילת השחר, ספר כללי לשון הקודש שאספם הפרשן הדגול המלבי"ם – כלל הקצ"א).

כשנפגש במילה "אך", נדע שמגמתה לצמצם את כוונת הפסוק שבו היא מופיעה. בדיקה מהירה תוכיח שכלל זה תקף בכל פסוק בתורה שבו מופיעה מילה זו.

ללא התורה שבעל פה, שניתנה במעמד הר סיני עם התורה שבכתב, היינו עומדים מול פרשיות התורה בלא לדעת מה לעשות. התורה שבעל פה מבהירה מושגים, חודרת לפרטים ומדריכה את האדם מישראל כיצד לנהוג בכל מקרה הניצב לפניו. התורה שבעל פה היא הפירוש של התורה שבכתב.

הלכות התורה שבעל פה נובעות מהכרח לוגי, מן המשמעות הלשונית הטמונה במילה עצמה. הקשר בין פירוש המילים בפרשיות השונות בלתי ניתן להתרה. כל ניסיון לפרש ולו מילה אחת שלא בהתאם לכללים האמורים, פוגע מיד במערכת המצוות כולה. סוד קיומה של מערכת זו טמון בהתלכדות כל הכללים וכל הפרטים בשיבוץ בו זמני (כתמונת "פזל"), כשאין לחלק אחד אפשרות קיום ללא רעהו. משמע, התורה שבכתב והתורה שבעל פה – מקשה אחת הן.