לא ייאמן!

שלושים ושש (36!) פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.

לא על מצוות שבת החמורה, על איסור רצח או על חטא גזל. גם לא על החובה לעבוד את האלוקים ולאהבו, שהיא התשתית לכל מערכת המצוות.

במצוות חמורות אלו מקמצת התורה במילים וממעטת באזהרות. משפטים בודדים דיים להרתיע.

והנה, דווקא במצווה "קלה" זו של אהבת הגר ובאיסור לצערו מרבה התורה בצוויים, ופקודותיה פזורות בחלקי התורה השונים. היא חוזרת על אזהרותיה בנידון פעם אחר פעם, כחוששת, שמא לא קלט העם את המסר באזכור המצווה.

וזאת יש לזכור, כי התורה אינה מחייבת רק לנהוג בו כבוד ולהמנע מלהציק לו, כמובא בפרשתנו, אלא היא מחייבת גם לאהבו, כמופיע בפסוק: "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י"ח).

חזרה זו, נודה שהיא מחויבת המציאות, שכן מאירה היא פינה חבויה בלב האדם. היא מגלה לנו את הסודות הקטנים שביחס האדם כלפי החלש, הזר שמקרוב בא, הפגיע וחסר המגן. יחס זה, למרות כל הצטעצעות ההגינות, שבהן מתהדר בן התרבות, הינו נקודת תורפה באופיו של בן דורנו. חרף ערכיו ההומניים ונימוסיו המהוקצעים נוהג הוא כלפי החלש, הנתון לחסותו, לפי אמות מידה מוסריות שונות.

השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן הינה דוגמה קלאסית. גם האמריקני או הדרום אפריקני ממשיך לחוש עצמו ישר, הגון ומוסרי, על אף סלידתו העמוקה מהכושי והתעמרותו הגסה בו.

זהו אופיינו. מילים של הומניות ושל שוויון – בפינו לחוד ובמעשינו לחוד. קשה לנו לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם? איך תגרום שינוי בהתנהגות ובגישה? הבה נשוב אל פסוקי הפרשה בסוגיה זו.

"וגר לא תלחץ", התורה מלמדת אותנו ומנמקת את בקשתה: "ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ג, ט').

אנו מופנים אל הזכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן תמיד במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה, שהיו מנת חלקנו שם. הפעלת זכרון זה, דיה לעורר חמלה כלפי הגר – אב הטיפוס לכל בודד וחסר מגן בחברה. היא גם תגרום לנו לטפח הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.